|
כלבים, גשם, שקט, ורוד, איסיקיו, טלויזיה. אדוה.
נולדה בשמונים ושבע, פ"ת.
האנשים בסיפורים שלה הם בעיקר היא- כלומר אהבות,
רצונות, פחדים. דברים רעים שקורים שם הם דברים שקשה
לה לדבר עליהם, או שאין לה עם מי וכתיבה, ככה היא
החליטה, היא הדרך הטובה ביותר לא לשמור את זה
בפנים.
היא אוהבת תגובות והערות והארות ולחיות
קחו זאת בחשבון
"רונן,
שוב מכתבים, ושוב מילים ריקות שאני זורקת לאויר או לדף, ושוב
אתה, שם ברקע, ושוב אהבה ושוב כואב לי הלב ואחריו הגוף ואחריו
הדמעות באות, גדולות ומלוחות זורמות כמו מפלים על פני, חורצות
פסים דקים במסכת האיפור שמטרתה להסתיר כל אנושיות וכאב שבי..."
|
היא החברה החדשה של אבא. לפעמים הוא נשאר לישון אצלה ואז אני
מכינה לי אוכל ונועלת את הדלת. כשהוא חוזר בצהריים הוא מלטף לי
את הראש ואומר לי שאני ילדה טובה ואז אני חושבת שחבל שהוא לא
הולך לחיה יותר.
|
הוא הצביע על הלב שלו, ואמר: "הוא עייף. נמאס לו ממני".
התרוממתי והבטתי עמוק לתוך עיניו ולחשתי לו בשקט, כדי שהמילים
יכנסו לו לבפנים ולא סתם לאוזניים- "הוא לא עייף, ובטח שלא
נמאס לו ממך. אתה הכי בעולם ולאף אחד לא יכול להימאס ממך."
|
וגם עומר שתק. ובסוף הוא הוציא עוד קלף, אחד שייצג את עמדתו.
"אתה מגלה אופטימיות זהירה" נעמה אמרה בקרירות "חושב שהכל יהיה
בסדר" והניחה את הכוכב על הרצפה מגחכת.
|
רועי אמר לה: "הי ילדה!" והיא התחילה לרוץ ולרוץ, זה היה על
שפת הים והוא, שהיו לו רגליים יותר ארוכות משלה רץ מהר יותר.
הנעליים שלה היו כבדות ומלאות בחול. החול כבר הגיע לה לברכיים
והיא לא היית מסוגלת לזוז. היא התחילה לשקוע יותר ויותר
עמוק...
|
"דברים משתנים גיא, זמן עובר... פעם לא ידעתי להעריך את כל מה
שיש לי, היום זה שונה. לכל אחד יש יום שבו הכל משתנה. היום שלי
כבר חלף אבל השינויים עד עכשיו בולטים בחיים שלי..."
|
בימים שאחרי הרצח של ראש הממשלה גל מכתבים לשומקום פקד את
משרדי הדואר. מי שנשאל מה לעשות בהם נענה במילים הבאות: "תן
לשמחה מהסניף הקטן, הוא ידע מה לעשות עם זה" באותם ימים שמחה
כבר הפסיק לפתוח את המכתבים, רק לקלטות של ניר הוא המשיך
להאזין, להאזין ולבכות...
|
לנקום
ולא לשכוח
ולהכאיב לך
כמו שהכאבת לי...
אני רוצה שתזכור
|
|
|
במה חדשה,
כאב ישן.
אפרוח ורוד,
יוצר מתוסכל. |
|
