|
המורה שלנו לתיאטרון אומר שאני פשוט תגלית...
|
"עוד מעט יביאו את התה", אמר הכובען המשוגע. "עוד מעט".
"עוד מעט תקום", אמרתי. "עוד מעט".
|
ציפי, בנוסף להיותה "קונצרטינה" אנושית היא גם מבולבלת מאד.היא
שוכחת דברים בכל בית שהיא מבקרת בו ולוקחת דברים לא שלה
ומצלצלת אחר כך מבוהלת ומבועתת, ומבקשת סליחה ורצה ומחזירה
וחוזרת.
|
יום אחד נכנסה לבית המרקחת השכונתי עם המרשם ושמעה את בעל הבית
אומר לאישתו ביידיש: היא לא יכלה לשמוע הכל אבל "גענץ משוגע "
היא שמעה ו" שיינה מיידעלה" ו" אשעדא". ועוד שמעה אותו אומר
בלחש את הכדורים האלה נותנים רק למקרים קשים.
|
כשהגיעה לניו יורק , בשליחות ממשלתית, וזה היה בשנות השישים
המאוחרות, הוזמנה לארוחת צהריים בבית אחת מעשירות העיר.
זו היתה לה הפעם הראשונה בה יצאה מגבולות הארץ והיא היתה מאד
נרגשת.
|
אשת לוט הביטה בתחתוני המשי המלוכלכים
|
לפנות ערב ברודוס האור הוא אחר משהו, בפנים, משתחרר
בבוקר ברודוס האור עוד אחר משהו עמוק מתבהר...
|
לא הבטתי אחור.
נציב מלח.
האם הנמשים עדיין מכסים את פניך?
|
כולם עוקבים את כולם. חושבים שאם ישנו את שמם לא יכירו העממים
את טבעם...
|
אישה פשוטה הייתה דודתי כאחיותיה.
אבל ממציאנית גדולה הייתה.
|
חששתי לצאת מן הבית שמא יצלצל. לא היו אז טלפונים סוללריים.
הייתי אסירה, אסירת טלפון.
הטלפון היה בקומה העליונה, ליד הדלת למרפסת שממנה ראו את הים.
כשירש את הבית, הרס את המרפסת כדי שיהיה לו איפה לגור.
אבל אז עדיין התגוררנו יחד, בבית ההורים
|
הגועל היה מתהפך בידיה כחרב בגן-עדנה. כעסה על אביה. רוח
המדבריות היתה שרה באזניה בלילות, מצנפת את עקביה. כעסה על
אביה. כעסה טפף בעקביה...
|
היה לי חם, אז הורדתי את החולצה
|
והמורה היתה מכה קלות על קצות אצבעותי בכל פעם שטעיתי
|
"ישמעאל, בני, ישמעאל. זה אתה, חי, תחת השיח"?
"אל תבכה אבא , זה אני , בנך יחידך אשר אהבת, יצחק.
אל תבכה, אבא!"
|
משנכנס המלך אמר: " אבל אשמים אנו על אביו" ובבננו שילמנו."
בבני, בבננו. שלמה אקרא לו אם יהיה. שלמה. תשלום, שילומים,
פרעון. נפרע את חובנו. לאורו- של -יה. שיהיה . שלמה , תשלומנו.
רק שיהיה.
|
עדיין היה צעיר, כדרכם של המתים שאין הם מזקינים עם הזמן. צעיר
היה ממני בשנים רבות, אף כי היה אבי.
"אתה יודע", אמרתי לו שוב ולא ידעתי מה רציתי שידע.
וזה בעצם גם לא היה חשוב, פתאום.
|
כל שנה אני מזקינה ואתה מצעיר והולך
|
קמי היתה חברתי הטובה. כמוני היתה שונה מכל יתר הילדים בכיתה.
היא היתה שונה בשני מובנים: היא היתה דתית והיה לה אבא חורג.
גם אני היתה שונה בשני מובנים: הייתי ילדה שמנה וקראתי המון
ספרים.
.
|
כשיבוא המשיח עכשיו,
ישוב אבי מן הרקב.
|
מאין אני מכירה אותך, תזכיר לי בבקשה.
|
אבל אני יודעת שהוא היה נבוך מאד, עד שלא כתב במשך שבועיים
לשום אישה
|
עולים רבים עלו מן הים וביניהם היתה גם אולגה
|
בכל בוקר כשאני קוראת את העיתון, עם כוס הקפה השחור שלעולם
אינני מוסיפה לו חלב, אני פותחת במודעות האבל.
התחלה שמזכירה לי שאני חיה.
לעיתים אני פוגשת מכרים.
אתמול , נתקלתי בך.
|
ריסי עיניו אחזו באבן. דמעותיו ירו אותה בין הכתף והלסת. ירו
אותה שוב ושוב ושוב. דמעותיו ירו אותה. שמע את ענביו בוכים.
סדיני האדמה שלו היו מלוכלכים.
|
בהפסקה רצו ילדי הכיתה אחרי וקראו:" דניאלה המלכה, מלכת
השגיאות בכיתה.
|
כשאבא שלי מת, עמדה אישה אחת בלוויה ליד הקבר שלו ומררה בבכי
וסירבה לזוז, ואני חשבתי שאולי היא היתה המפלגה שבגללה אבא שלי
הרבה להיעדר מן הבית , אבל לא היה לי את מי לשאול.
|
על הכל אוכל למחול זולת על העלבון
|
כל כך רוצה היה לשוט, עם המים, כל כך.
להיות, להוות, להחדל. כמוה - כשושנת המים.
"את יפה". אמר. "את יפה" , "כשאת שטה. עוד יותר, יפה".
|
וכל פעם שהיה בה חלום היתה נותנת בו תו כדי שתוכל לנגון בו
מאוחר יותר
|
שלג יורד על אבי מעטפו בשמיכה של נוצות
|
שלום לך תות
שלום לך א.
שלום לך לנה
|
זה היה כל כך מזמן עד שלא יכלה לזכור אם זה היה לפני מאה שנה
או אלף שנים או אפילו יותר מזמן
|
אדם מאוהב
בלילה מכואב
יוצא לשוט
מפרש ברוח
|
אשת לוט היתה אישה
חול ומלח ערוותה
|
ואת מושיטה ידך לקראת בדידות
|
אלהים,
אנו ביחיד והוא ברבים
|
לגעת בך, לדעת שיש בי עוד ממש
|
להט נפשי המתהפכת
מונעת אותי מאותי
אז מה אכפת לי
|
אני נוסעת אל השקט שאיננו
ואין בי שום צידה
זולת כעס ושנאה
|
נוח איננו
ואין אררט.
ואני בתיבה.
|
הכל עכשיו מלא כל כך הרבה אשם
|
אשת לוט
היתה אשה
לאחור נשאה עינה
|
ואין בכם יוסף או זיגמונד שיפתור
|
עוד הלילה נשיב את
בלון החמצן
עוד הלילה
|
בראשית ברא המוות
את החשכה
ו ה נ ה
אימה חשכה גדולה.
|
בראשית היה פחד
והוא הוליד את חרדה
|
יאור אדום עצל פיהק מולה.
עלי נופר נשאו ענבי דמעות :
אדוות קלות אברי גופות
של ילודים
|
על הר הגלבוע קומתו אז שכובה
לוקקים דוידים את דמו
|
החמניות נוסעות בעקבות השמש
אנחנו חזרנו משם.
כבר עייפנו.
|
היא ישבה בחלון וחיכתה שיבוא
|
ללגינה אבן נזרקה
וקולה נשמע.
|
העננים היו תלויים לייבוש על ההרים
כשנפלה.
שתקה.
הם לא ידעו שהיא לא יכלה,
|
וכך מתוך עצמי
אל תוך עצמי
בורחת.
אולי
|
מכותף מברכיו
נבוא בקהליו
אבי ואני.
|
מי שמחפש לו דרך,
שיהיה כמים,
העושים דרכם בטבעיות,
זורמים בעקבות כוחם.
|
טירופנו גווע
טירופי עוד מתמיד
|
מלקטת.
אהבה.
שולחן סתור ופירורי אישה.
כוס שבורה.
|
הוא בוכה.
המות לא רוצה לטבוע
בחלב.
|
כשאדם מצחק עם אשתו
פני חברתו למולו
|
כשמתה נמלה
בוכות הציפורים אל תוך הערב
בגרונן מתייללות קינות.
כשמתה נמלה
|
מאשפה באה ואל אשפה תלך.
והמקים מעפר ומאשפתות
יקימך.
|
לבנת אמי חסרה
היושב בבית לבנים אל יזרוק
טיט
|
אתכם אני שונאת
לכם כבר טוב
|
כמו האדמה
לגשם מחכה
ושותקת
|
לפני שנים
לקחת את אותך
בהבדלה
|
ושוב גוששת בייקבות שכרון תשוקה לטעם
|
מבעד למילי נפשי יוצאת אליך
|
משהלכה רצה לצבוט את קרסוליה
|
כל הלילה בכה מותי על כאבי
|
סיפור הגר ואברהם סיפור עתיק יומין
|
הייתי אוהבת
עד כאב
בלי כאב
|
אפשר שעוד שנה
תהייה פה עוד עונה
|
על עין המים במדבר
כולי זועקת
"אני שרה, אני הגר,
קוראת תגר
פה! עליך!
במדבר! "
|
בתר אל בתר וקרע אל כרע
כשיבוא יחזקאל איך תקומי ?
|
עירי הפוכה,
מגדלים חופרים באדמתה
|
בשנת מות בוני, מתה אימה.
ולא ידעה על מי בכתה.
בוני שלה בהרי ירושלים
|
לשלושים מקלות
יש גלגל
אבל החור, הריקנות
הופכים גלגל למציאות
קערה עשוייה חומר
אבל עומקה ומרכזה
מקנים לה צבע
|
ענבל גופך
בעיני
סהרוני ירכי
פנסים.
|
שרה היתה אישה רכה וצייתנית
תלומה כמענית
והוא - אצל הגר תמיד
|
ומי את גן העדן ירש?
כמובן,
הנחש.
|
את יודעת הם אמרו:
"שירה יפיפייה אבל כל כך עצובה, כל כך הרבה יגון בה"
" דליה השכילה להפוך את הכאב האישי שלה למשהו אוניברסאלי".
את יודעת אמרה אחרת :שירתה של דליה "עוסקת בפואטיקה של הבדידות
הקיומית. זאת שבן אנוש חווה."
|
זה כל כך משמין אותה, זה ממש נורא.
|
לעיתים היא תוהה אם בכלל היה מכתב
|
- שמע, אמרתי, חלמתי.
- את תמיד חולמת, הוא אמר. את חושבת שזה נורא מתוחכם, לחלום.
- אני באמת חולמת את הדברים האלה. אז ככה. חלמתי שאני נוסעת
לאמריקה.
- אלי? הוא שאל
|
מאז רחק גבו ממנה היו עיניה במרחקים, וכל מי שראה אותה אמר:
"היא אינה רואה, עיניה במרחקים".
|
לזמן לא היה עוד זמן. ביטלה אותו.
|
סלח לי. אני חייבת.
אני חייבת לפרום אותי מאותך.
אני חייבת.
אני נפרמת.
מתפרמת.
|
מסך האדמה שידר לו:
קח את האבן.
|
|
|
זה מתחיל בזה,
ונגמר ברצח
רבין.
(ביסלי). |
|
