|
מי ידע שבבוקר אחד, תתפתח בתוכך החלטה.
את נוסעת עד סוף העולם, מאיטה.
|
התמודדות, משמע לגעת,
באותם מקומות אפלים.
לעבור הכל בלי להרבות במילים.
|
וביום הראשון, נברא הכעס.
עוצמתי, מאין כמוהו, משתלט על כל מיתרי הלב.
מנגן בחוזקה, וצורח, נישא באויר.
חותך את הלילה.
|
אוכלת אוכל זבל,
מבשלת רק גורמה.
שוכחת להבחין בין אמיתי, למדומה.
כותבת בשגיאות, אבל בחרוזים
|
נפשך זעקה,
לאמת אמיתית.
והלכה לה, בשביל, בדרך איטית.
ובכתה לה, נהר של דמעות.
|
עץ האבוקדו שנטעתי לבדי,
מתולע.
הדשא הצהיב זה מכבר,
כמו בהתחלה
|
יום הדין,
מקבל איכויות אחרות מאי שם,
בצפת העתיקה.
|
אין מנוס מלאכול את הכאב בעודו נע.
כי לילותיי מלווים בסופות רעמים,
וצרחותיי נישאות באוויר הקפוא,
חותכות את השקט המלאכותי שלהן.
|
ואני מדגדגת אותם...
שיצחקו,
וימותו לגמרי,
הורגת אותם מצחוק.
|
עד מתי אשוט על מי ביוב
ואתעסק בשברי לבי?
|
אתה בא לחיים עם רשימת מכולת,
כול יום יש משהו חדש לקנות.
ובסוף אתה יוצא עמוס שלל מהסופר,
מלא בהבנות.
|
כמו קליפת ביצה,
זרק אותה
והיא התנפצה.
|
והיא חיפשה את ריחו המתוק הנישא עם הרוח החמה,
הביטה בפניו המשתקפות מתוך עצמה.
והוא כבר לא כאן.
|
ככה, בסוף כל יום,
עברו כבר הרבה ימים.
ומה נשאר?
לב מרוסק ושעון שנשבר.
|
וכמה אהבה יכולה להיות בשתיקה?
וכמה שתיקה יכולה להיות בנשיקה?
הרגשה שכזאת שעולה על גדותה,
ברגע אחד קרוב,
בשני מתגעגע.
|
מסתובבות, מסתובבות בובות קטנות.
מסתובבות, מסתובבות אחרי אהבה הגדולה.
אחרי הסיגריה שאחרי והקפה של ההתחלה.
בובות.
|
אני מצליחה לאכול את השמש
כל יום מחדש
ולהשאיר לעצמי מקום למנה אחרונה.
|
וזה זמן רב שאת מחכה להזדמנות נוספת,
את כל דמעות האתמול, את אוספת.
הוא לא יודע,
אפילו, לא יודע
מה יש לו בין ידיו.
הוא לא יודע,
אפילו, לא יודע,
מה יקרה עכשיו.
|
מרזים מנחת,
משמינים מכאב, מודחק.
|
והאריה שבי שואג,
אך סבלני.
חכמתו הרבה, האירה בי שנים
|
ראיתי אותה חומקת,
מתמזגת עם החשכה,
לעולם לא אדע, למה היא תמיד מוכרחה.
|
עצמתי עיניים בערב,
וצבעת אותי בידיים קרות
|
אבל אחרי לילה חשוך,
אפלה,
מתחיל יום נוסף,
מההתחלה.
|
כן, היא קצת אחרת אני יודעת, וזוכרת.
כי גם אני כזאת איך לומר לא ממש מכאן.
והכול אצלי שונה, אבל לא מסוכן.
|
בלילות נטולי ירח מתאמנת,
כן,
שלוש שנים אני לומדת לקרוא בחליטות תה.
|
זה רגע לחשוף, להוריד את המסכות שעל פניך מונחות.
רגע לחשוף, אולי זה ייכאב פחות.
רגע לומר כל דבר ששמרת בבטן.
רגע לאהוב, אבל הפעם את עצמך
|
מילים אחרונות שאמרתי לסיום,
בתוך חדר כחול ועמום,
אמרתי אוהבת,
אמרתי רוצה,
|
"יש עוד רגשות בעולם."
אמר ושתק.
ואני חשבתי
מהו הרגש?
אם לא פיסות נייר,
שעפות באוויר.
|
כואב לי לחפש אותך בתוך,
פתאום את אחרת.
אני כבר לא זוכרת הכול,
רק רגעים
ונעצרת.
|
"איך זה שכוכב"...
למדתי בבית ספר,
אולי אני בשביל עצמי?
הרי אדם חוזר בסוף תמיד לעפר,
תלוי אבל אצל מי.
|
גוף אל גוף,
נשימות עמוקות.
רגע של אחד של מלים,
ושני רגעים של שתיקות.
|
ושתעלה השמש,
יום חדש מתחיל,
האור נשפך על השביל
|
האומנם, בצעקות עסקינן?
אולי בכאב?
|
הצמחתי לי לב מחדש,
אמונות אחרות.
ובתוכי, קצת לאט, תקוות חדשות כבר שרות.
לא את אותם השרים, רמזים השזורים שקשורים לעבר.
לעולם לא אשוב להיות
ונגמר.
|
בדמעות, ארחץ פניי השחורות.
זה כבר דפוס התנהגותי קבוע,
נכנסת שוב לעוד צרות, על אף עולמי הפצוע.
|
שהדם זורם בוורידים, והלב מחסיר פעימה,
איך הצבע חוזר לפנים
הרגשה מדהימה.
|
אל תחושי עליונות עליי!
זאת לא את שנמצאת כל כך גבוה
זאת אני שמרכינה ראש
|
מי, שמוכר את מרכולתו לכל עובר ושב,
מספר בפרטי פרטים מה שעובר עליו עכשיו.
מי, שנפתח בקלילות ולא יודע איך זה יסתדר.
מי שאוהב לשמוע מילים אבל, על להקשיב מזמן ויתר.
|
כשחתכתי תריסר תותים טריים
דמעות שטפו את פני.
כאילו אני מקלפת בצל.
|
אולי,
תבוא אליי?
מליון פעמים רציתי לומר ושתקתי
מליון ואחת
|
להתמכר לרגשות שלך,
זה כרטיס בכיון אחד לבית משוגעים.
יש שם מרק ירקות עשיר וטעים.
|
עמוק בתוך יער עבות ומכושף,
בכל מקום בו הזמן לא נרדף,
בעיניים שלי, המשתקפות מהמראה,
אני קוראת לך.
|
שעמום עמום משאיר סימנים על הקיר.
טעמים מודחקים לא יהפכו אותך לצעיר.
|
צריכה כנראה לאבד את עצמי,
בשביל למצוא מחדש.
בסוף זה יגיע,
הכאב יהפוך יותר חלש.
|
ישב בשקט בפינה,
חיכה שעה, והיא אינה.
וככה עברו להם עוד שעתיים.
יום שלם עף, חלף,
ואיך עברו להם יומיים?
|
הוא קיבל את האש,
באהבה.
עשן סמיך עטף אותו,
דואג לא להשאיר סימן.
|
בלי להילחם,
בלי לרחם,
פשוט מתאדה באוויר.
|
אזיז את עצמי מהעבר
ואעבור למצב ממוקד.
אתה, תסיים עם הטיח
ותחזיק לי את היד.
|
תרקדי,
תחוללי בגופך,נשמתך. יש קסמים ללא כל ניסיון.
תרקדי,
עד שרגלייך לא יצליחו לשאת את האושר.
|
בצעירותה עבדה עם עופרת.
עפרונות חדים התכווצו על אבן,
ציירו פחד מוות המתאחד עם כאב
|
ואם בגלל הנסיבות,
זה יצטרך להעלם,
אני אז בעצמי אאלץ להתעלם,
מנשיקות שלא הגיעו,
מחיבוקים שלא הפריעו.
|
שטפתי את יום החיפוש בזרם מים חמימים.
כמובן, לא לפני ששלחתי את החיפושית לביתה.
החדר, קיבל ריחות פרדסים
ואני כמעט וטבעתי בשיטפון
|
תחתמו ותכתבו מחוץ למרובע,
משבצות, משבצות של שנה טובה.
אותיות מספרים,
יום ראשון יום שבת וחוזרים.
|
בימים כתקנם,היא הייתה הולכת על התקרה.
כרגע היא התחילה לדבר אל המסך.
|
אני, נושמת
אותך,
אך יש בי צדדים מתנגדים
|
להרפות, וללכת.
קצת בוכה
וצועקת,
זיכרונות צפים על ים שחור אינסופי.
|
היא,מותחת קווים וגבולות.
מתחת,
לנפש פראית המנסה לכלוא את עצמה בעיגול.
|
כל קליפה שעוטפת נראית כבדה מאי פעם,
כל חסך מרגיש כל כך חסר.
את עוצמת חזק חזק את העיניים,
ורוצה להסתתר.
|
..."כי אם אבא שלי הוא אלוקים הקדוש והנורא, כמו שהוא אומר
לכול מי שנמצא בקרבתו,
אז אני השטן בהתגלמותו.
ואני צריכה להתבייש בעצמי."
|
"... ומתוך שתיקתך תבוא גאולתך
ומתוך עצלותך יבוא ייאושך"
כן...
את עצלנית!
|
לפעמים הסיפורים האלה נמאסים גם עליי.
מסתובבת בלילות, בתוך ערימות של בני אדם.
מפחדת להתעורר מחר בבוקר
ולגלות שהוא נדם.
|
עבר כל כך הרבה זמן מאז שאהבת אותי,
עבר כל כך הרבה זמן מאז שהתעוררנו ביחד לעוד יום,
עבר כל כך הרבה זמן מאז טבענו אחד בעיינים של השני,
עבר כל כך הרבה זמן מאז ליטפת אותי ברכות.
|
|
|
אם יש לכם משהו,
קחו ממנו הרבה,
כי הוא הולך
להיגמר |
|
