נאום במשרד להשבת אבדות/ויסלבה שימבורסקה.

איבדתי כמה אלות בדרך מהצפון לדרום
וגם כמה אלים בדרך מהמזרח למערב.
כמה כוכבים כבו לי אחת ולתמיד, שמים התבקעו.
שקע לי בים אי אחד, שני.
איני יודעת איפה בדיוק השארתי את צפורני,
מי לובש את פרוותי, מי גר בקליפתי.
אחי ואחיותי מתו, כשזחלתי אל החוף
ורק עצם אחת קטנה חוגגת בי את יום השנה.
יצאתי מעורי, ביזבזתי את חוליותי ורגלי,
איבדתי את שפיותי פעמים רבות.
כבר מזמן עצמתי נוכח כל זה את עיני השלישית,
הנפתי סנפיר מבטל, רישרשתי בענפים.

אבד, התפזר לארבע רוחות, עבר.
אני תמהה על עצמי, מה מעט ממני נותר:
אישה יחידה בשרשרת האנוש הרגעית,
שאיבדה רק מטריה אתמול בחשמלית.

קסם קסם, כמו ערפל על פני המים.

פרק ב - מייבל ילדת הפעמונים - חלק ראשון "אני גונבת את הפעמונים מהעיזים והכבשים שלהם, ואחר כך מוכרת להם אותם. הם פשוט לא יכולים בלי פעמונים, האיכרים האלה. אחרת הם מאבדים את העדרים שלהם בשדות." מייבל ציחקקה לעצמה. "הם כאלה טיפשים."

פרק א - ההתחלה אף אחד לא ידע מה היא בדיוק. היא היתה, ככל הידוע לי, אנושית, אבל כל אחד טען שהיא דבר אחר, ומעולם לא הצליחו להגיע להסכמה. אולי מפני שלרוב היא היתה נשארת בתוך הבית שלה, שהיה אף פחות מוגדר ממנה,