|
אתה מדבר איתה בעולם הדמיון
רק את קולה המרחף אתה שומע
אתה יודע שאסור לך להתקרב אליה
|
נסיכה ישנה
כבר מאה שנה
מחכה לאביר אצולה
שיבוא לנגב את הדמעה
|
נווד מלוכלך
שקרע בגדיו
המשיך לחפש צעדיו
|
והוא לא ידע דרכו
הלך שולל אחר יופי אחר
אל תהום ובדידות
סערה ועצבות
רק זכרונותיו אינם הכחישו את הטעות
|
מרים יד בלית ברירה
אוכל רצון גדולה
כך כל יום עד שקיעת החמה
|
שתיקה חדה כשירת המתים
העיניים חודרות אל ספינת המלחים
צימאון מייבש את שורשי הפנים
|
נווד טיפש דקר לבו
הלך כשוטה אחר שגעונו
פרחו נזרק מאחור כרכוש חסר ערך
הוא לא ידע שלבו נשאר גם הוא
|
הדשא המחוץ לקרקע
לא יתיישר עוד לעולם
טיפות הדם לא יכסו את השקע שנוצר
הנוצות ימשיכו להתעופף כך בלי סיבה
|
הובילני אותה יפה ענוגה
בין שדות וגבעות
נחלים וימות
על שביל שערה
הצעירה התמימה
בעלת לב כותנה
עם שמיכת אהבה
|
מדוע ריחף על צלילי המלוכה
ומדוע סגר את צדף הפנינה
|
צווחותיהם נשמעות עד מעמקי הרקיע
הם נתקעו בחצי קשת
המנסה לגשר אל חציה השני
|
בכל גרגר הזורם כלפי מטה, אל הזכוכית הצוננת,
בכל טיפה מלוחה הנופלת לאיטה
משמי הרקיע ומרטיבה את העומד בדרכה,
|
גם הם רוצים את אותה אהבה גוברת
של חיבוק צלילי מלאכית אוהבת
|
אני כהר גועש בתוך ענן
הקור חודר לעצמות
כנפי הצמר קופאות למוות
הגעגוע שובר את העצמות
|
קו אחרון כבר סומן על הקיר
ספרתי כל קו באופן סדיר
לקחתי קוים, הוצאתי מהקיר
זרקתי אחור, אל פח חצי ריק
|
היינו באמצע מלחמה,
אני נפצעתי ואת הלכת לשחק
נטרפתי באש היוקדת
|
מצב רוח הוא כמו ים
לפעמים סוער עם גלים חזקים
לפעמים הגלים נרגעים
|
מסתכל מעלה
רואה נקודות זוהרות
בוהקות כדבש על פני ירח
בוהקות כמו פני פנינה
|
קבלתי פרח
אשר עליו לא נגעו באדמה שוטטת דם
לא צנחו מטה אל שממת המתים
|
היא בידך
אתה חש אותה
רואה אותה מתקרבת
היא קרובה יותר מהושטת יד
|
גופה הוא קופסא של אבדות וקרעים
במחסן האימה של זיכרונות שחורים
|
קול עמום של זרדים הנגרסים תחת כפותיה, ואיתם ההליכה זריזה כשל
רוצח בשעות של קור לילה מושלג. העשב הנטחן לו בשלווה, תמים
כעכבר במלכודת, וצליל הציפורניים המושחזות אשר קורעות את דממת
המתים ואיתה את הבשר החם.
|
|
|
הלו, מוכר
הנשמה?
השטן לאפרוח
ורוד, אח של
בלונדה בהלם. |
|
