|
כנווד בדואי
נביא תנ"כי עתיק
לשמלת המדבר
|
ומה עוד נסתר מעיניי
בעיניי, בעינייך?
|
פילוסופיה ירוקה תרמה חלקה
ועיבדה אדמתי למשפטי תמצית
כזרעי העשב המופשלים עכשיו
שזופיי צריבה ומודגשי פיתויי
|
אל מרחבים מגובעים של חסד
שמלה צולפת רוח ברגליים אחרונות
|
יום יבא על גב גמל
מתנודד
נושא עייפו ממרחקים
מוסר
|
בזווית עינך
בואך עמק רפאים
|
וצווארי אכתיר עדי לצווארך
לקשט מזרם עורקים
למנגינת הלב
אלחש באזנך נשימותיי
|
ואיש לא ידע,
גם הם כבר אינם.
רק מכתשיו
שדות סודם
|
קצוות מושג היו אצבעותיך
ואני אחזתי בן בקנאות
כפות של משי
|
הוא
חי בין השורות
סוחט בעד אצבעותיהן
מילה טובה
מתחנן לאות של חסד.
|
ראו מה יפה אני,
בשיא פריחתי,
איני גוסס
כך לי פרידות
|
שעיניו יהיו בי תלויות
וירים כפותיו אל מתניי
תחינת חיים
לחסד.
|
הנה אשלוף שפן נוסף מכובע המילים
אשר תלוי היה על קיר ביתך ביתי
בין מגבעות
|
וגם הלכנו שבי
לטבול בשלוליות הצל
כפות רגלינו שוחרות מגע
|
צימחת צמרת ענפה
והירוקים שבעלים חייכו לי ריקוד
עם רוח
ובעיניי ליטפתים
|
ידך מוזגת בשערי קוקטייל פרידה: אהבתך ורוך שנים, מהולי חמלה
וכאב,
ותרחק.
|
והיא בתגובה העלתה אותי מעל שריריו של סוס, לכווץ נשימה, לנעול
שריריי בכוח מושאל, עת פרסותיו משלחות בי פעימות לב במקצב לא
רסן.
|
|
|
