|
תצעק לה שאני לא רוצה למות גם בסיפור הזה. תגיד לה שנמאס לי
מהנמלים החומות שלה והעכבישים. שתמצא דמות אחרת, וקצת פחות
זוחלים.
|
וכשהיא המשיכה, לא יכולתי להתאפק ונתתי לה סטירה.
המשכתי ללכת עם הווקמן שלי מסופקת, משוחררת, אבל עדיין מלאת
רחמים עצמיים.
גם היא המשיכה ללכת, קצת פחות מחייכת, אבל המשיכה לתת לכל מיני
אנשים נשיקות וחיבוקים נפלאים כאלה, ריקים כאלה, כמו שרק היא
והמוני אנשים
|
כולם זונות, נרקיססטים, שימותו כבר.
כולם שונאים, במקום פשוט לא לאהוב.
והאבירים, כולם נטשו
הם עלו למעלה : הם מדים קרועים וקצת פחות חלקים בגוף
|
אני צריכה פונפונים ומצנפות, אני ממש צריכה איזו מצנפת מול
העיניים
כדי לתפקד או לפחות כדי לקום מהמיטה.
|
הוא כל כך מוזר, בונה לעצמו בתים בתוך הנפש שלי, הנפש הסבוכה
והעמוסה שלי. הוא התחיל להעביר את כל הדברים שלו פנימה: שתי
טלויזיות, וידאו וטייפ ענקי.
|
אחר כך חיבקתי את כולם, שהיו קצת מבוהלים, מה שגרם להם די
לקפוא במקום... וזה קצת אכזב אותי כי אחרי כל הדמעות והצעקות
שהיו שם ... ציפיתי לקבלת פנים יותר יפה.
|
לאלוהים יש הרבה משחקים,
אבל אני משחק כזה שאלוהים לא הכי מוצלח בו
אבל מותר לו... הוא אלוהים.
|
ואז הרגשתי משהו מאוד מוזר: דגדוגים קטנים בבטן , נעימים.
ומשהו קרה לשפתיים שלי, הקצוות שלהם התעגלו (אני חושבת שקוראים
לזה חיוך.)
|
חשבתי שיום אחד אמא תוכל לבשל את המוח שלי ולהמיס אותו מעל
הנרות שיש לי על יד המיטה. היא תראה טלויזיה ותלעס בהנאה את
האונה השמאלית כמו מסטיק שלא נגמר. טוב, יש לי הרבה מוח, ושנים
שמעתי כמה הוא לא מנוצל. עכשיו שאני מנצלת אותו, אנשים נבהלים
מאוד.
|
אני חושבת שהוא נסיך והוא אהב אותה כי היו לה עיניים כחולות,
והוא אהב כחול כי כחול זה חלק ממנו, והוא אהב חלקים ממנו, והוא
אהב לאהוב חלקים ממנו.
אני נמצאת קרוב מאוד. ממש ליד האלה הגדולה, ואנחנו מתעלסות רוב
הזמן.
|
אביתר בנאי צרח מהאוזניות שלה "עולם קשוח, אני יכול עליו רק עם
כוח..." אבל עם כל הכוח שהוא השקיע, מהאוזניות שלה הוא נשמע
כמו איש קטן שמאוד מנסה להישמע מאוד עצוב כי ליד המילים שלה
העצב שלו נשמע כמו לחישה לא ברורה. והיא נראתה כאילו כבר באמת
אין לה כוח לעולם
|
כמו עשרות מחטים
שמשתפשפות לי בכפות הרגליים,
שינצנצו האצבעות.
|
הזמן אוזל,
אני עולה במדרגות,
הגג מתקרב אלי.
אני מתקרבת לאוויר.
|
ואני חייכתי כששמעתי
ששרפת לילדה היפה
את השיער....
|
הם יסתכלו עלי במבט עייף
ואני אתמלא באושר,
ואת גרונם אשסף.
|
ואני מרגישה שאני מסתובבת
סביב שום דבר,
שום דבר מעוגל עם פינות חדות,
שלוחצות לי על הריאות.
|
אקלף בעדינות.
אשאר חסרת הגנה
כמו פנינה
בלי צדפה.
לידך
|
אני מכווצת במיטתי, נרדמת עם הזריחה
זורחת עם השקיעה.
מתרחקת ממה שיכול לעשות לי טוב.
פתאום אנשים שוכחים לחבק,
עכשיו כולם טיפשים ועיוורים ולא רואים
כולם גוססים מסביב.
|
אבל החיים שלי
אתה רואה אותם?
אולי הם על המיטה שלך
והם נמעכים כשאתם מזדיינים.
|
הידיים שלה מקלפות
לנו את העור.
והדם שלנו נמרח לה על השמלה.
|
הערב, שוב פעם
התייצבו נבלות מול חלוני
תלויות על חבל כביסה,
עם חוטי דיג,
ששכחתי בים, לאחר הסופה
|
רציתי לשכב רטובה על דשא ,
מתחת לשמיכת כוכבים קטנה,
להתכרבל מתחת לאור הירח.
רציתי לצלול בשלוליות ענק.
רציתי לצוף, בלי לגעת בכלום.
|
עכשיו אנחנו נשרפים
באש התקוות.
ציירנו עם חול ורוק
ציור על נייר קלף ירוק.
|
ואני נותרתי בחדרים ריקים מריק
אולי בגלל זה אני כל כך כהה,
מרחפת מעל הילות של מלאכים,
מחפשת דרכים אל ליבם.
|
אני ואתה
לבד
נגמרו הקרבות
אין חרבות
רק ריק
עורות קלופים
כמו נשל נחש
|
הגלים הקפואים נמסים
הם שוצפים, שוטפים אותנו
אנחנו טובעים !!
|
דמות ללא פנים,
קול בלי הברה.
זה אתה שמנשק,
אתה שמלטף,
ובודק לחות לפני כניסתך
אל מקדשי.
|
הריקנות בולעת אותי
תזכיר לי איך נושמים
תזכיר לי ממשיכים לנשום
|
להרגיש לשניה מזערית,
את היווצרות החיוך
ולנסות להרגיש את האושר לרגע.
כל העניין מתמצה באושר הרגעי
למרות המחנק התמידי.
|
אישה.
מאחוריה שקיעה,
לידה השמיים
וצל השדיים
המתנדנדים על הקיר שממול.
|
נשענת לרגע אחד,
מנשקת כף יד,
כורעת ברך
שתשב עלי.
|
שוחה בבריכת הדם שלי,
אוספת שאריות קטנות מהרצפה.
בולעת את כל החלקיקים,
הלילה,
אני אזיין את אלוהים.
|
אתה זורם בנימים שלי
במחשבות שלי
באותיות שאני יוצרת
בתוך העור שלי
|
כמו שהשמש תתעורר מחר במזרח,
ותמות שוב במערב.
אני מביטה במותה,
מביטה בי,
על החול,
|
ומי ייתן
ואדע עד כמה להתמלא
ועד כמה להתרוקן.
כי הנני עומדת מולך,
תחת שדה עננים.
|
כי אני השופטת שהכי מחמירה עם עצמי ואני הסנגורית הכי גרועה
בעולם ואני מושיבה את עצמי בכלא להמון זמן ולפעמים אפילו
מחליטה על הוצאה להורג, ותמיד ברגע האחרון מארגנת לי איזו
חנינה מתוך אמונה ותקווה שיום אחד אני אהיה פחות אגוצנטרית
ופחות בימאית סרטים שאף פעם לא
|
היינו בחזה, בצד שמאל, בלב ,מישהו לוחץ לך עם האצבע ,אבל זה לא
אצבע זה יותר כמו אקדח, יותר כמו רובה. בעצם זה יותר כמו רובה
ציד. וממשיכים כאילו להצביע כמעט לירות ואז מרפים. והם עושים
את זה עוד פעם, עוד פעם ועוד פעם.
|
שעברו בחיי מתערבבים עכשיו כמו אלכוהול עם סמים כמו דם עם
דבש.
הכול מתמזג יחד ואני מסתובבת יחפה, דורכת על נעצים חלודים,
בוכה וצוחקת מתהפנטת והוזה במחול. אתה כאן ואתה שם ואני אינני
לפעמים. אני חוזרת בסוף, כשאני יוצאת מסבך הערפל. אני מפשיטה
את עצמי מעורי ש
|
את תחתכי אותי, פרוסות דקות ( כדי שיהיה מספיק לכולם).
את תברכי עליי את כל הברכות החל מ"שהכול נהיה בדברו" ועד ל"אל
מלא רחמים".
אחר כך ייקלפו אותי ואני אהיה חשופה ואני אצרח, אבל אף אחד לא
יישמע.
|
לפעמים אני מנסה לדבר עם האופטימיות,
היא רבה איתי
ואני יורקת לה בפרצוף.
כי היא אכולת קינאה
שאני מעדיפה את הפסימיות כחברה.
|
אתה נוצר בי מחדש
אני נבראת בך
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
אנחנו מעדיפים
לעבוד עם מאה
טרוריסטים
ערביים מאשר עם
יהודי אחד
חברא קדישה
בהערה גזענית |
|
