|
מן תרפיה עצמית שכזאת.
כשיגיע היום ואחד מאיתנו ימות, השני ימות יחד איתו... כאלו
אנחנו... לא נפרדים... גם לא במוות.
נקבר ביחד... בקבר משותף ועליו יכתב משהו כמו "פה נקברו
האוהבים שאהבתם עוד חיה"
כי גם אם אנחנו נמות... האהבה שלנו תחייה לנצח... דבר כזה
מדהים לא יכול למות!
|
השעה 2:44 והפלאפון פתאום מצלצל...
זאת דנה. למה, לעזאזל, היא מתקשרת אלי ומעירה אותי בשעות כאלה?
|
תסביר לי בבקשה איך אפשר?
איך דבר כזה קיים?
איך זה שבוקר אחד זה פשוט נעלם?
|
אני שומעת את השיר שלנו
ופתאום עולות לי דמעות
אני שומעת את השיר שלנו
אבל משהו השתנה
|
בשבילם,
הוא עוד אחד שמת
עוד נתון לסטטיסטיקה
בגללו,
17 אנשים נרצחו
ו-17 משפחות נהרסו
|
אם קר או אם חם
אם קשה או אם קל
הוא מרחיק ומקרב
מכעיס ומרגיע
|
לעולם לא תדע מה הרגשתי
איך כואב ויבש לי בפנים
כשהלכת זה כאילו שמתתי
כאילו מת לי חלק בפנים.
|
היה הייתה משפחה
"המשפחה המושלמת"
אמא, אבא, 2 בנים, 2 בנות
רק חסר הכלב
|
אני יודעת את זה
אני יודעת את זה בראש
אני מבינה שזה לא יקרה...
|
הטלת עלי כישוף
כישוף של אהבה
|
ככה סתם יצאת מהדלת
ככה סתם כאילו כלום...
|
מנסה לחשוב
מה בדיוק עובר לך בראש
ואיך אתה מרגיש
|
עכשיו אני מבינה
מה שניסית לומר
|
אני רוצה אותך-אבל לא רוצה
אני לא יכולה בלעדיך-אבל גם לא איתך
|
אני תלויה באוויר,
בין שמיים וארץ
תקועה באמצע,
בין עצב לשמחה.
|
זה תמיד היה רחוק
אף פעם לא קרוב
|
אמרו לי גם שהפרידה הראשונה היא הקשה ביותר... אבל זה לא
ככה... כי אם אהבתי את השני יותר מהראשון... אז מן הסתם
שהפרידה ממנו קשה יותר.
ואם את השלישי אני אהב יותר מהשני... אז גם ממנו אני יפגע
יותר... ואני יכולה להמשיך לנצח.
|
לפעמים, גם לא צריך לדבר, אפשר פשוט להסתכל אחד על השני ולהבין
הכל, כי כמו שאומרים: העיניים, הם החלון לנשמה.
|
אני רוצה שתגיד לי "אני אוהב אותך" לפני שאנחנו הולכים לישון.
אני רוצה מכתבים ארוכים ואם אפשר אז גם שירים.
אני רוצה שתתקשר רק כדי להגיד "חשבתי עלייך.."
|
מדי פעם אני נזכרת בשיחות שלנו,
עוברת שוב על ההיסטורי, צוחקת ובוכה
אבל יותר מהכל מתגעגעת.
|
מה אם באמת נפרד, מה יקרה אז?
זה יכאב, אבל גם עכשיו זה כואב.
|
אבל ביום אחד ככה סתם באמצע האוטובוס בדרך חזרה הבייתה מגיוס
של אחד הידידים, קלטתי שזהו, שאוטוטו גם הוא יתגייס.
שאני אחזור הבייתה..והוא לא יהיה שם.
שאם אני ארצה לדבר הוא לא יוכל להקשיב
|
לפני שנכנסנו לחדר אמרו לנו לדבר איתך, כי אתה שומע אותנו.
פחדתי לדבר איתך. האמת, הרגשתי גם קצת מטופשת.
קצת מוזר לדבר עם אדם במצב כזה.
|
כולם תמיד אומרים שזה טוב שאנחנו לא מתראים הרבה ושזה "נותן
לנו זמן להתגעגע", אבל כמה אפשר להתגעגע?!
גם כמה אפשר לחכות?
|
מניאקים!!!
ככה אני קוראת להם, עם כל הכבוד לאידיאולוגיה שלהם, יש לנו ארץ
לשמור עליה!
|
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
