|
הדבורה הליילית נולדה תחילת שנות ה90. שונאת לדבר על
עצמה בגוף שלישי, היא לא מספיק טובה בשביל שידברו
עליה בגוף שלישי. היא לא מספיק טובה כקונספט.
מתאהבת מהר, אוהבת שוקולד, בייסורים של אנורקסיה,
כרגע שוקלת 41.
כשמה, היא חיה לילית. לא מועדונים ולא מסיבות. לילות
חרישיים בהקשבה למוזיקה מהרדיו, רק כששדרנית הבוקר
מגיעה מותר לה להירדם. לפעמים תתגנב מהבית ותשוטט
ברחובות, תעשן סיגריית samson ותחזור הבייתה מחשש
לאונס.
גם רקדנית מסורה. בלט בלט בלט. בחייה כמה שהיא אוהבת
לרקוד. סם נעורייה.
זו היא הדבורה הליילית. היא גם כותבת מדי פעם.
אבל לא מספיק טובה בכדי שתקראו.
"אנחנו רומן מוסיקלי", הוא המשיך.
"אתה חושב שאנחנו שווים משהו בלי הלהקה וכל מה שמסביב?" הרגשתי
חנוקה, כאילו נתקע לי אורגן בגרון.
"די, אל תבכי, אני אוהב אותך גם אם תזייפי ותשברי לי את
הגיטרה. את יודעת את זה, אני אוהב אותך." הוא הזיל דמעה בעצמו.
|
כבר חצות. ישבנו על המיטה שלי. אותה מיטה שבגללה אנחנו במצב
המיפח הזה. מעגליות המעשים הכאיבה לי יותר ויותר. הוא ישב
לידי. הביט במקלון המטומטם.
"אז מאיפה נשיג כסף להפלה?" הוא עשה כאילו הכל בסדר, כאילו אין
יצור חי בתוך הבטן שלי, כאילו אף אחד לא יידע...
|
וויתרתי. מתנגנת הגירסה האקוסטית של "השיר שלנו". הרפתי מהכל,
הסגרתי את עורפי למשענת והרשתי לעצמי להתמכר לאירוניה.
באזני הינמנית אהבה, בשמאלית מלחמה, ובאפי ניחוח מתלבט. אותיות
הרוסית השלו את עיניי, התחלתי לדמיין שאני רואה את חומות העיר
העתיקה ואת גן סאקר.
|
אם ייפתחו שעריי שמיים,
יבין אדוני כי עמלו נשבר,
וכי האור מורד,
.
|
ברכבת הייתי, גם במסילה
נרגילה, מסמר
מטען חבלה.
|
ויצאה לחפש את קולה,
כי אבד בהתחדשויות העולם.
לא נראה לעין בערך החיים והטוהר הפשוט
|
ויש את הזכרונות הטועים שעולים מדי פעם,
זכרונות שהלכו לאיבוד במאגר הלאומי והתעוררו בקריאת הצפירה,
ובטעות מזילים דמעה, על זכרון שהוא בכלל לא שלך.
|
ניחוח הלחות,
קולות האדמה,
חושך, עלטה,
ועוד מהלומה.
|
משחקת,
צופה בברוקולי מוקרם,
שוקעת בנהר הנאחז,
לעזאזל- 38 קילוגרם.
|
פניי למזרח,
ללא כתובת, ללא מפלט,
ואין מנוס מהגורל,
מאין יבוא עזרי?
|
ורק היום, בצירוף קבלות, נחגוג את מות שורשינו, שיזכו ל-120.
ונזכור אותם לעד, כאנשי חג הזכרון - יתברכו באושר מנוחות ושמחת
המתים.
|
היו לנו תכניות. רצינו לקנות בקתה קטנה, ללדת שלושה ילדים
ולקרוא להם סולטאן, ג'נין וסלמה. סלמה על שם השחקנית, וג'נין
על שם העיר הכבושה, וסולטאן? סתם בגלל התחושה. אחרי הילדים
רצינו גם להזדקן, להתרושש ולמשכן את הרהיטים עד כאב.
מה כבר רצינו? להיות נצחיים.
|
קשה לתאר כמה מושלם אתה מרגיש כשיש לך מטרה, ועוד איזה מטרה!
מטרה מספרית שנמדדת ע"י כלי מכני! ההרגשה תאווה לעיניים,
במיוחד כשאתה עולה שעה אחרי שעה על כלי הדין שלך ורואה שאתה
מתקרב לך באיטיות יציבה אל המטרה המקודשת שלך. ומכאן, המטרה
מקדשת את כל האמצעים.
|
|
|
בסוף אני אהיה
ראש מחלקת ההיי
טק בחווה. אז מה
אם אני כבשה-
אני מקדימה את
זמני.
כבשל'ה
בפרומושן. |
|
