|
גשם, שמש קרה, מדרכה רטובה, עיניים חלולות. אל
ייאוש, יהיה טוב, אתה אומר. אתה מבלף, אתה משקר. אתה
מפחד. אתה פוחד לפחד מהפחד. אתה מסתכל לתוך החושך
והרכבת דוהרת. שמש עולה. שמש שוקעת. שמיים מכחילים,
משחירים, מאפירים. סתיו, חורף, אביב, קיץ. עצים,
רוח, אנשים. הרכבת דוהרת. לאן זה אתה שואל. (גבריאל
בלחסן)
הציפייה מפרכת ומתישה. יום אחר יום מתחדשת היקיצה אל
הלא כלום שהוא כאב נטול כבוד ונטול תקווה.
אילו היה הייאוש כוח ולא חולשה היה עוקר הרים וטוחנם
זה בזה. (דליה רביקוביץ')
מה שתרצה תקח ומתי שתרצה תברח.
אני איתך בלב ובנפש. בלב ובנשק.
השמש יורקת אש על הפצעים הפתוחים שלנו.
(אביב גדג')
"רק להסתכל", קבע השלט שעל הזכוכית.
"אסור לגעת."
"אין לדבר בטריטוריה שלי."
או פשוט - "מוצג שביר, זהירות כששולחים מבטים."
כבר אסור לגעת, כבר אסור לדבר, כבר אסור להסתכל.
עוד מעט יהיה אסור לנשום לכיוונם ואז יהיה צריך ממש להיזהר.
|
היא עצמה את עיניה וחיכתה לזה. זה לא בא. ירח זרח, שמש עלתה,
והיא עדיין הייתה שם, שוכבת, רועדת, בוכה, הרוסה, שבורה
ורצוצה.
מתחת לעפעפים הסגורים לא ראתה כלום וזה מצא-חן בעיניה. היא
הייתה מטורפת והתענגה על זה.
|
לאחר שהלך חזר הכל לקדמותו. והפעם כבר לא חדש; כבר לא מענג
כלל. הכל דקר אותה - הרוח והאדמה והגשם והקור.
כמה קשה להיות כלום. עכשיו ראתה שהיא זאת השפויה, וכל העולם
סביבה איבד את דעתו, כבר לפני עידנים.
|
אני באמת לא מחבבת אותה. מה יש לאהוב בכלום? הממםםם אני מרגישה
די אכזרית כשאני אומרת את זה. כאילו היא צמח. אבל היא כל-כך
אפס. אני ממש רוצה להתרחק.
עזבתי את החדר. ישבתי ובהיתי בחלל הריק בחדר שלי.
הממםםם.
|
אנחנו כולנו בבית של סבתא. היא כבר מתה וכבר לקחו אותה מהבית
והחדר שלה מסודר, התרופות נזרקו לפח מהמדפים, המצעים הלכו
לכביסה.
|
ורק אני ששוכבת לפעמים על הספות המכוערות שלו, שעכשיו הן אצלנו
בסלון, אוהבת לעצום את העיניים ולדמיין שאני לא פה, אני בעיר,
ויש יונה בחוץ שעושה קול של ינשוף, כזה של קיבוץ, וסבא ישן
בחדר השני או נרדם על הכורסא, ואני עדיין נכנסת כולי בספה
הקטנה של שני המושבים
|
ולילה אחר אנחנו נופלים. עומים, שמיים מעל ושמיים מסביב,
מקיאים את הנשמה וכל הדם נמצא בראש, הלב חלש. בודדים בודדים,
הנפילה ארוכה והאדמה רחוקה, הרוח מצליפה בעור החשוף ומאיימת
לחנוק את הנשימה.
|
"כן, יש לי הפרעת אכילה," אני אומרת, ומשמעות הדברים היא
שאיזושהי ישות תפסה לה מקום אצלי ועכשיו אנחנו שותפות: אני
וההפרעה שלי, כי מהפרעות אכילה לא נפטרים באמת אף-פעם.
|
וכשכואב לך אני רוצה להציל אותך אבל לא צריך אותי שם, מרחיקים
אותי, אומרים לי, באמת תודה אבל אל תיגעי בי. אם תנסי לגעת בי
אני אצטרך להכות אותך, עד כמה שזה יצער אותי.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
