|
הלב עולה על גדותיו,
בנפשי נותן אותותיו.
|
עד לירח אטפס,
אם רק תבקשי שאחפש,
ולו את הדבר הקטן ביותר,
מבטיח לך שלא אוותר.
|
תמיד חושבים שיש עוד רגע,
שתהיה עוד הזדמנות למגע.
וכשהרגע לא בא,
אנו בוהים באוויר ללא מבע,
|
חומות על ליבי בניתי,
איתן על נפשי הגנתי.
אותן עוד לא פרצה האחת,
שלמדה לעבור מעל, לחמוק מתחת
|
אחבקך חזק אל חזי,
וכך, עימי בשקיעה תחזי.
איך השמש נושקת לים,
צובעת את העולם
|
כשחף הפורש כנף לבנה בעין הסערה,
כמו קורא תגר על כוחות הטבע.
מעופו קליל, תוויו עדינים,
למרות הרוחות והגשמים.
|
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
