|
דובון
הסיפור הזה נמשך כבר ... מאז 75'!
מנוחה ונחלה, זה מה שצריך.
בעצם לא, עדיף להמשיך לכתוב שירים.
אני אוהב להקשיב לעצמי מספר לי סיפורים. אני נרגע בעיניים
עצומות כשהקול השקט שלי משיט אותי למקומות רחוקים. לפעמים הוא
מתאר לי שקיעה. הצבעים שלה תמיד מושלמים, העננים פרושים בדיוק
כמו שצריך על שמיים ורודים וכתומים, והשחף הבודד מופיע ברגע
הנכון על הגלים.
|
אני שונא את המזדיין שהרג את חברה שלי. אני שונא אותו שנאה
חזקה, ברמות גבוהות בטרוף. אני שונא אותו כי אני חייב להרגיש
אליו כמו שמרגישים לג'וק שנכנס לך למרק, שגם אם הוא לא אשם
שהוא שם ובטח אם היו שואלים אותו הוא היה מעדיף להיות במקום
אחר.
|
הם לא דיברו בזמן שירדו לאוטו. אבא נכנס ראשון ואז התכופף לצד
של יודל והרים את הכפתור של הנעילה. יודל פתח את הדלת האחורית
וזרק את התיק הגדול לספסל. את התיק של ההליכה השאיר אצלו
והתיישב ליד אבא. הם ישבו אחד ליד השני בחושך ויודל לא הבין
למה אבא לא מתניע, עד ש
|
שקט של אחרי תאונה מחרידה. מאוד לא פוטוגני.
|
כולי מסך קפלים
ותוכי מאחורי קלעים.
חתוך בי בזהירות בסכין יפנית עדינה
זחל לתוכי רק ארבע אצבעות
פתח עכשיו.
|
איש זקן יושב על ספסל,
מלטף לאט את שפמו.
|
בראשית הדליק אלוהים את האור וראה
שהכל כבר היה שם
לפני כן.
|
מה היא נותנת, זונה, שאין באישה אחרת?
אולי השתיקה, הנשנית בכל פעם,
אולי הפיסוק התמידי.
|
עשרות שנים,
חיים שלמים,
אפשר לחצוב בהר של מלים,
ולא לפגוע בעורק זהב.
|
כשפסל ציפור מסתכל קדימה
זה לא בגלל שכל כך מרתק
מעניין
|
האדמה הזאת מצמיחה מלים.
אני קוצר אותן,
מדי יום.
|
|
|
בזמן הזה
היינו יכולים
להזדיין עשר
פעמים
ההיפראקטיבית
פסיבית |
|
