|
ילידת 88' ועדיין לא מבינה כלום על החיים.
פוסעת לאט, מחפשת עדיין תשובות ואת עצמה
את התמונות צילמתי ב-fugi5600
בלי עדשות מיוחדות,אביזרים נוספים או שימוש בפוטושופ
אני הרוסה. נפשית וגם פיזית. החיים מענים אותי.
חיכיתי בסבלנות אין קיץ לבואה.
|
גם לאינסוף יש גבול, אתה יודע?
גם החופש נושא אחריות, מבין?
וכמו שהשמחה היא לפעמים גם עצב
|
אחי,
אחי היקר.
אהבה ללא גבולות,
ולא העזתי לומר.
עכשיו כבר מאוחר
|
והיתה אחראיות ואכפתיות
יחסי סולידאריות
של מערכות יחסים שעדיין לא נבנו
קשרים חברתיים לא קרובים
שטוו את הבד שקראנו לו דמוקרטיה.
דמוקרטיה על כל פניה וגווניה.
|
כמו לקבל מתנה חדשה ארוזה בקרטון
אני חותכת אותך עם סכין יפנית.
אין בי יותר את הסבלנות לחכות לנשל שלך,
|
האצבעות שלך מלטפות את קימורי גופי
פורטות עליי נעימות של אהבה
השקט הספוג אינטימיות
ממלא את החלל. נוהם.
|
גופה חלקה לבושה רק בשמלה
מכירה אותו בפאב בפינה אפלה
נהיה סתווי, מתכסה.
|
"תעוף אתה רחוק" היא אומרת
אבל בעצם מתכוונת שתישאר אתה קרוב.
קרוב?
לא, לא. קרוב לא מספיק לך.
|
אני אסירת תודה
אבל אסירה
שלך
|
הכוכב שהאיר את אהבתנו יודע.
עכשיו הוא נכבה,
|
ורק מפחדת, אלוהים.
שיום אחד תיקח את חושיי.
או יותר מפחדת,
שתיקח לי אותה.
|
אני כבר לא ארגיש כלום
ואף אחד לא ישמע את זה
|
הילדה הכי שקטה בגן
יש לה עיניים הכי ריקות בגן
וחיוך הכי מזויף בגן
|
להסתכל עמוק, אל תוך הנשמה
דרך העיניים, להתסחרר במערבולת הכאב
|
תימס אל תוכי
אהיה הכוס שמכילה אותך.
אהיה עדינה כזכוכית
אך לעולם לא אשבר
|
ורד שחור.
הצבעים מאחור.
טיפת דם
נוטפת
|
אל תגידו יום יבוא
הפסקתי להאמין
אל תגידו מחר יום יפה
כי הכל מאפיר.
|
אתם שם למעלה
שנהנים מסבלנו
שצוחקים ממכאובינו
|
עוד אעוף אל הירח בכוחות מחודשים
ואכבוש את פסגת הלא נודע
|
בשביל האחר זה המרכז
הלב
שלו.
|
כמו מחטים דקיקות
שורטות אור נשמתי
מקלפות ורידיי מהקיר
|
גומות חן על לחייה
שיער גלי מונח כמפת שולחן על כתפיה.
ועיניה בורקות
כמו זכוכיות מנופצות של שמשה.
|
ובתוכה תמיסת התום
מהולה באהבה
ולבשל בחום.
|
מסתכלת בפניה,
בגופה המצוייר
ורק רוצה עוד.
|
יש לה יצר הרס עצמי,
מודעת ובכל זאת פוגעת בעצמה.
מזניחה עצמה לרוב.
|
כולם עזבו
השאירו חפציהם, רכושם
ונסו.
|
אני יושבת על גדר תיל,
מתבוססת בדם.
מחכה שתבלע אותי,
אל תוך העולם שלך
|
העבר עוקף אותי במסלולי
סטייה חדה ימינה
|
היא רוכנת לעבר המים,
כמבקשת לגימה מן המים הטהורים.
|
עם סקוץ' ואקונומיקה.
לא מועיל.
עם נפט. ולא יורד.
אז עזבת? אני מנקה.
|
כרוח אלוהים מרחפת על פני המים, נשבת אל תוך חיי.
|
מלכת הקרח פחות קפואה ממך, את יודעת?
|
זה הדבר האחרון שאני אכתוב לך. מכתב פרידה. הכאב שלי עמוק מידי
מכדי שאני אתאר אותו. חלק ממני הלך איתך את יודעת?
|
"כשתגדלי תביני". המשפט הכי עתיק בתורת ההורות, כשמנסים להשתיק
ילד שלא מבין על מה מדובר. אבל מה שיותר מוזר זה שהורים
טוענים שהם תמיד צודקים (ויודעים הכול...), אז למה כשגדלתי
עדיין לא הבנתי? הכל הפך להיות אפילו יותר מסובך.
|
כל כך הרבה זמן עבר ועדיין הכל מהדהד בין כתלי לבי.
אני עוצמת עיניים ובין הדממה חשה את טעם שפתייך.
גופך העירום עוטף אותי אהבה, סופג את הכאב.
|
אח.
האח שלי, יקירי.
האח הגדול שלי.
|
אני חושבת לעצמי, ואולי זו לא התאהבות ריקה וחסרת תוכן כמו
שהוא מתאר.
|
הדשא של השכן נראה ירוק יותר?
במקרה הזה- החיים
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
לא סתם אימרות
שפר בקוביות
צהובות, שיהיו
דמויות - שהם
ילמדו אשכרה
לבנות דמויות.
הקופירייטר של
אלוהים משכנע,
אבל לא עובד לו |
|
