|
But I mean no harm nor put fault
On anyone that lives in a vault
But it's alright, Ma, if I can't please him.
(It's alright Ma, I'm only bleeding - Bob Dylan)
משקפי קריאה שמוטים על חוטמו והוא מרים את עיניו הכהות עם
כניסתי. לעולם איני משתהה למעלה מן הנדרש כשמבטי נח עליו.
מתיישר בכיסאו במתינות ונעמד, הוא מושיט את ידו הימנית ומחייך
חיוך דק.
|
בינתיים
שוכב מכווץ על אדמתו המהבילה
עולם חדש
|
What flames burn inside them
What flame burns inside me
|
חבר שלי מאוריציו דוקטור
לרפואה,
|
הן לא נקפיד בקצה
קוצו של יוד, כי איתקה
ואתיקה מחומרים זהים
קורצו
|
שכבר היה שם מתפתל כפלג מדרונות בין זרועותיה
בטעם שיחי קפה בעיני הברקת
ירוקות העד
|
בחור מגודל מלוכסן-עיניים, קוצים וג'ל
חסם את דרכי והרעים בקול מחוספס:
|
אל תאמין לנשים היולדות הוא ממתיק, קיבלתי אותה
הזריקה ובכלל לא כאב לי
|
ומרלין בבדולח נצנוץ מטורף
|
בחתירה נואשת לחשב שער-חליפין ריאלי
הקרבת מנחה לפסילי הניאון /
|
שפחות זה יותר
ושאפשר להסתיר בדייקנות את הפטמה
אם נגלח בקפידה בצדדים
|
סנוורייך משכנעים יותר על רקע מוזהב,
כמראת ניצולים רחוקה
|
זקופה כמו פרח טרי באגרטל
על אדן חלון. כך או כך
הייתי שוכב אתה
|
קדמון
טבעות גזעו עטור קודקודו בענן אפרפר,
מכשף בודד בצמרתו דר
|
מן הצדף הלבן לא עלו קולות ים רחוק, אוקיינוס יצירה שלם
ניזון משלג הזיכרון לבדו.
|
ענפים שרטו את כפות ידינו
ימי האלקטרוניקה והתפוזים
מי חשב אז
על אש וארזים
|
לפנות בוקר שבתי מקומט לדבר איתך
בעדינות האפורה של הפילים
בקונכיית ראשי
העצומה
זבוב מתופף במקלות שנהב
|
כל הלילה הבליחו סכיני כסף מטילי סנוורים ארוכים. נערות הזיעו
צוף מתקתק, נעו במסילותיהן כוכבים כרעו
וביקשו על נפשן
|
ראיתי אותך שוב
אחרי שנים שלא
|
ספרי אסטרופיזיקה דוחסים בו מסה עצומה
קורסת פנימה ומוסיפים מיד: לצערנו,
תיאורטית לראותו נמנע, אורו אינו ידוע.
|
בגיל שלושים ושתיים החל להגדיל
את תקציב התרופות. קפסולות נוצצות, כמו האורות הקטנים
שזכר משדה התעופה של סינסינטי - אדום,
צהוב, אדום
|
בין ברזיל לפורטוגל
לילה ומים רבים
הפור נפל
|
גיליתי משורר שכותב טוב ממני.
לא רק שכותב טוב ממני, איני יכול
להסביר במה.
|
בחדרי ראשי עננה לימונית תוססת
זכרונות כנגדי,
אני איני שועה לה את משקלה
במים.
|
אני לוקח אותך להרים. אויר,
ציפורים גדולות ואובדן דרך.
אלה החומרים העומדים לרשותנו
|
הספר שלי ברח מעיראק
עיניו כהות
|
כעת חותרים באוויר
נעקמים זה בזו
|
ועוד ממה שהיה
בטרם ריס עפעף ייגע
|
ישו על הצלב
של הכוונת שלי
כבר הרבה זמן מת
|
אם תכיני לי חמוצים כמו שסבא היה
אזכור אותו שום שמיר ולימון
כמה שכל חייו היה סוחר
נדמה לי שאפילו עם המוות
לא התמקח
|
'את נוסעת בעוד ארבעה ימים' אני אומר
על אף שבעצם נותרו חמישה,
|
היה בזה ויתור שנמשך למעלה ממה שיכולנו
ונגמרו לנו הסיגריות
|
לשונות מיבשה
ואצבעות כחולות ממים
אל מרכז המעגל
|
כשאת כותבת "500 גרם בשר תחון"
וגם "עוד פירות שאתה הואב"
אני מבין מזה
|
בסופו של דבר חבל הטבור נגזר או מצ'טקמק
נופל לרגלינו וזוחל הלאה כנחש או כלטאה
|
"תן לי מים והרוג אותי",
זו השתקפות התקוות האורגזמיות של הקורבן.
|
את משתמשת בקלות דעת בכל זכויות היתר שהתואר שלך
מעניק לך. את מתרגלת אליו
|
בעיר זו
מזג האוויר משתנה
מהר מדי
הרגשות שטוחים כפכסמים דקים
|
בכוח המחשבה בלבד
לא הייתי כאן הלילה
סולם אלי הורד
וטיפסתי
|
כביש צדדי, ים זכוכיות שבורות. הנה
אני עומד להנחית את המכה האחרונה
הגואלת
|
את שואלת למעשיי באלה הזמנים
שעון תמצאיני אל גזע עץ
מאזין לרוחות הסתיו
שחר וליל בינות האורנים
|
טרטור מסרטה. אגם בשחור ולבן.
|
סודות שנלחשו לתוך הגדר החיה
כבר מדיפים יסמין לבן.
|
הוכיתי
יותר משהכיתי, בגדתי
יותר משנבגדתי
|
מדי פעם הייתי משליך אחריי
זיכרון או חפץ
|
הרחק ממני חולפים הימים
מעבר להרים ולאפרי המרעה
מעבר ללועות הרי הגעש
מעבר לנהרות הממהרים לזרום
|
נשים כהות נצמדות במתק
לחלון העגול. והזמן הגזול נקרש ונקווה על כל גגותיך
כמו מרבד של זבדה חמוצה -
|
אין בשמיים מטוס
לנמר מסך
ראדאר בירוק
|
ממקום מושבי החם על
הפגז החכם לא יכולתי
לשמוע מה שצעקתם
זה קשור למהירות הלוע
|
צללית מתמתחת במיטה רחבת הידיים,
אני יודע שאת שם.
|
תנשמת זעה על ענף
גופי הגמיש הסתנן זה מכבר
מתחת למשוכה
|
ממש כפי שאת אי השקט של שנתך
ניתן עדיין להטביע
בדליי שמנת
|
כשפיסלה אותי אמי
לא נזקקה לידיה
לצור
והאזמל כבר אז זיכרון קהה
|
פסיעותיי בין חדרי הבית, אוושת
היערות האדישים. תולעי הזמן מכרסמות,
מכרסמות
|
סתיו היה בארץ
מכה את פרפרי אוגוסט
בעילפון כחול
מאיץ באיכרים ובבניהם
לאסוף את שבבי הקיץ
האחרונים
|
עזובתך כחולה כמו הכותל הצפוני של חדרי
כמו פניי בעת שנולדתי, ואצבעי
המורה
מונה רגעים נוטפי מוהל ישן
|
עם כל צבעוניותו המתנופפת כדגלה של אימפריה
נמצא פסיבי וחמקמק עד מורת רוח
|
מבטו העורג לאחור לא הקפיא אותה
על עומדה, הייתה קלאסית
אך לא יוונית. בשביליה היה מתגלגל כתפוח אדום
|
הדחקה סגולה
שרתה בכל, זמזום החרקים המעיק לא נרשם
בדפי הסיסמוגרף.
|
נתיבי המים הרחבים התמזגו בשלולית מתעתעת
של מראות, מטשטשים
מה היה קודם ומה אחר כך, תוחמים זיכרון
כהה וחריף על פני הגדה המוצללת
|
כעכביש שכהו עיניו
מנחש טרפו בקירוב על פי רעד הקורים
משחזר מרחקיו בהיסוס בסרגל זיכרון
|
בטרם חצות ההיסטוריה את קו פרשת השכחה
היו נחצבים השמות
בחריצי ערוצים נידחים
|
בטרם אגיע אל קרון קרקס האהבה בגינה
אחורית היא כבר שם מחכה לי בחוץ זורקת
נעים להכיר כמעט שויתרתי חיבוקה נסיוני
מובילה אותי פנימה מתחילה לגלגל עצבנית
|
פעם אחת הם היו
בתוך אמא, וסימנו לי נקודת התחלה
עיוורת על הבטן
|
ציפור רפאים עייפה
חרישית בשמי הליל
דרום אמריקה מנצנצת אלי מלמטה
עריה וכפריה גחלים לוחשות
איזו אש בוערת בהן
איזו אש בוערת בי
|
אל תטעי בפסיעותיי שרכות הן.
אף בקופאי, המאוץ דרוך בי כמיתר.
הלומי חמצן שריריי,
ולהוטים לדלוק.
|
אני חוזר אל שדה תיבות החיטים.
זמן רב לא הייתי כאן
|
שדה תירס.
שדה תירס נפרש למלוא העין.
|
נערות אתיופיות צעירות
לעולם לא מחייכות אליי
|
סליחה אדוני, אולי ראית לאיזו טיסה עלתה.
תמירה, מסתורית, מעיל גשם ארוך,
אחזה בידה מזוודה
|
וחרף שפע הרטיבות,
נזיר בחגווי סלע
מרשרש שגרת צייה
|
וראי:
לא יכולתי לשכוח את שמעולם לא ראיתי.
|
לקראת המחצית באי-משחק
שני חבלים מתוחים באוויר
רגל כאן
ורגל שם
|
בחצות הלילה משהו מחליק ואחריו
שאון ניפוץ עז
|
כזו ההתחלה השמורה בזכרוני:
משוחה בצבעים עזים,
חסרת התחשבות בטבע
|
לבנים וכבדים היו הגגות,
שותקים אחרי גבנו המתרחק.
איש לא ליוונו לבד מעיני שועלה
שניצבה אז לפאתי הרף מדרון.
|
ספטמבר. זמן השתיקות האפורות.
מטר ציפורים ניתך מן הצפון
והאגסים כוססים את עליהם בציפייה.
|
רצפת העץ תחרוק
תקיץ אל חורפו של הבוקר
פסיעותיה על קורות אשוח
יהדהדו שנים
נמוך משם ימשיך
ליקר דובדבנים לתסוס
|
אחר כך כבר הצטלמנו פחות
וברוב התמונות
הוריי אינם מופיעים יחד
יש לכך סיבות
שלא הייתי רוצה לפרט כאן
בכל זאת מדובר בהוריי
|
כפי שחזית
אז בעלית הגג
שתשב כתוכי על כתפי
|
כיצד ניתן להסביר
ביטחון מוחלט כשלה
ריבת תות שדה
היא הנימוק היחיד
שעולה בדעתי כרגע
|
מאז הוצאתי אותה מהמחסן
היא פותרת בקול מתנגן את כל השאלות
|
כל אותו הערב התלבטנו מייללים כתנים רעבים
על גבול התחום הירוק, חמדנו
|
שהשמש זרחה כבר ולא נותר עוד מאום
להסתיר. את תבליט גופי המוכחש, הנבער, את עיניי
הסומות, את ארשת דמי המנומרת
|
אברותיו רגש גופו צלילי,
ואני צולל אתו
בסלילים מרהיבים
במחילות קרקעית ים גדול,
בתוך ומעל הכדור
אל חום וירוק וכחול,
ונוסקים.
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
היידה ביבי
היידה ביבי
היידה ביבי
ברק |
|
