|
 29818097 פשוט אלעד
ברוכים הבאים לעולם של אלעד...
אלעד, יליד שנת 1981 כותב כבר כמה שנים טובות. תמצאו
פה אוסף משיריו הטובים ביותר. חלקם על אהבה, חלקם על
משפחה, חלקם על מוות וחלקם על לידה מחדש.
אבל כולם חולקים מכנה משותף אחד. כאב.
בעמוד זה אלעד נותן לכם את המפתח לאחד המקומות
המקודשים לו ביותר.
אם ברצונכם להכיר את האדם מאחורי השירים, כל שעליכם
לעשות הוא לקרוא.
לפעמים עצוב, לפעמים שמח, לפעמים כועס אבל תמיד תמיד
אוהב.
והנה ההזדמנות שלכם לחלוק איתו את האהבה הזאת
אך במקום שפעם הייתה נטועה פסימיות ברורה
אני זורע היום אופטימיות זהירה
|
וגם אם לא אמצא בי את הכוח
אם לא אאזור מספיק אומץ לספר לך
כל עוד תהיי אי שם אני אהיה פה בשבילך
אי שם בתוך עצמי
|
בא אלייך מתוך השקט
בא אלייך בברקים ורעמים
בא אלייך מתוך הדממה
בא אלייך ואת ישנה
|
אלף לילה ולילה הלכו ואינם
רק אני נשארתי
לו רק הייתי הולך איתם
|
אך אפילו לגשם
אין ידיים
קטנות
כל
כך
|
עוד כוס ועוד כוס
והזיכרון מתערפל
ועימו החושים
|
באמונה עיוורת אלך אחרייך
בעיניים עצומות ארוץ אלייך
|
גלים של ים לא שפוי
נשברים על איזה חוף
אי שם בצד השני של העולם
|
כמו פרפר הם עוברים מצוף לצוף, פוחדים שאם ינחתו - ישכחו איך
לעוף
אני עומד מהצד, לא משתתף במשחק. אני מעדיף לישון לבד, אני חזק
ידע זה כוח ואני הרי כבר יודע, כיבוש אחד זמני עושה אותך חלש
אבל אין טעם להתחיל במירוץ, אם לא תגיע לקו הסיום
|
מרגיש כל כך רחוק ממך
ואת צמודה אליי
מרגיש אותך נושמת
נשימתך כאילו צורחת אליי
|
דמות מיוחדת, ספק קצת מוזרה
הוא חציו שערות שחורות
ובחציו השני הופיעו ניצנים של שיבה
רק התחיל את החיים
|
ואני זוכר איך דברנו
בשקט כדי לא להרגיז
ניסינו להבין, לעצמנו להסביר
אך הדמעות חנקו
|
לאן אנחנו הולכים וכיצד?
האם מחובקים? האם לבד?
|
והוורד הנבול אט אט מתייבש
מתפורר לאבקה אדומה
מתריס בי, הסתכל
אל תפנה מבטך
|
אתמול בלילה חלמתי עלייך
חלמתי שהיינו ביחד
חלמתי שהיה לנו כל-כך טוב
חלמתי שאהבת אותי
|
את ריאותי, אשר לריחך מתחננות
אתן גם את ליבי שחדל כבר מלפעום
אתן הכל ברגע
|
ועכשיו כשהלכת הכל נראה כל כך סתמי
כל כך חצר צבע, חד גוני
השמים שעד אתמול היו כל כך כחולים
איבדו את הכחול לטובת שמיכה עבה של עננים אפורים
|
והטלפון שקט, כאילו בכוונה
לא צלצול אחד
שיפר את הדממה
|
כל פעימה שלבי מפיק מתחילה ונגמרת בשמך
כל שאיפה שריאותיי מפיקות נושפת החוצה את ריחך
לא יכול דקה בלעדייך, בלי להביט בעינייך
בלי לנשק את שפתייך
|
הדמעות שלך שמזמן יבשו
עדיין מחלחלות לאנשהו
אך אינני בטוח לאן
זרם הדם יבש עם הזמן
|
לאט לאט, עקב בצד אגודל
בצעד בטוח, יציב, רואה ברור ולא מעורפל
מתקרב אלייך, מגשש
משחרר הרבה וטיפה בחזרה מושך
|
לפעמים אני יושב איתך
סתם כך, מביטים בשקיעה, בשחפים
|
ובשעות הלילה, בדיוק כשנעלם היום
זה בדיוק הזמן שהלבד מרגיש כל כך בודד
ולפעמים זה רק חיבוק
רק בשביל לדעת שהיא שם
|
מוקסם מאיך שאת נוגעת
בלי לגעת
מוקסם מאיך שאת לוחשת
בלי לומר דבר
|
אחרי שהתחלנו לשחק באלוהים
שכחנו כמה אנחנו בעצמנו כל כך שבירים
שכחנו כמה אנחנו בסך הכול אנשים
|
מגדל הקלפים שבניתי
סביב הציפיה לראות אותה
מתרסק עכשיו
כמו אסיר בתא הנידונים למוות
|
הים צרח אליי את שירתו
עת איבדתי את אהובתי בתוכו
על קו המים שם תנוח עד קץ הימים
עיניה עצומות
ושפתיה מדברות את שירת הגלים
|
אילו רק הייתי שובר אותו
את קשר השתיקה הזה
הייתי מקבל את מה שאני כל כך רוצה
|
חשמל באוויר, חשמל במיטה
ידי מטיילת על קווי המתאר של גופה
נוגעת לא נוגעת
שוקע בעיניים, הולך לאיבוד בתוכה
|
אתה שוב בונה מגדל קלפים
ששוב מתרסק לך בפנים
שוב כמו תמיד
אתה נופל שדוד, חסר אונים
|
המסע אליה ארוך ומתיש
הזכות לגעת בה, לחיות, להרגיש
שמורה רק לאלה הבודדים
שעוד זוכרים איך זה מרגיש
|
כבר שבועיים שלא באתי אלייך, אני בטוח ששמת לב
אני מעדיף אותה על פנייך, גם אם אני מתעורר כואב ודואב
היא עוטפת אותי בחום, ואת כל כך מרוחקת וקרירה
|
ואני מתנחם בעובדה
שלמרות שאת הולכת
את בסוף תמיד אל הטלפון חוזרת
לספר לי שוב על שדות זרים
|
בפינה אפלה, מוארת קצת פחות
היא ישבה לה שם לבד
מוקפת בכמה כוסות
|
יושב אל שולחן השרטוטים
משרבט לי חלומות
עם עיפרון לא כל כך מחודד
מנורת לילה, בקבוק בירה אחד וקופסת סיגריות
|
תני לי לנוח בזרועותייך מתוקה
להירדם, להיעלם
אפילו לדקה
|
אני רק מבקש ממך להאמין בעצמך ובי, להאמין בנו
כל השאר יבוא כבר מעצמו, אלינו
|
|
|
לפעמים אני יושב
בחדר בשקט
בשקט...
וכלום לא
קורה...
אחד שיושב בחדר
בשקט בשקט וכלום
לא קורה לו. |
|
