|
בשעה העשרים וחמש לתורנות, כשעיניי טרוטות ואדומות, שתקתי,
כשאני מושך בכתפיי ורק חושב כמה הייתי אדם שמח לפני ההתמחות,
עד כמה החלום להביא מזור לעולם מתנפץ פעם אחר פעם, במין
אינרציה פנימית המזינה את עצמה
|
אף אחד לא יזכור אותי בשל מחשבותיי הנסתרות. וזהו, הגיע הרגע
שחיכיתי לו כל כך. אחרי שלושה סופי שבוע רצופים בבית חולים,
אזכה להנות בבית, עם כוס שוקו מתחת לפוך
|
ראיתי את הניצוץ בעיניו שמחכה כבר להציל, לרפא, לטעת תקווה.
הוא הכניס את הסטטוסקופ לתוך התיק בחרדת קודש. נראה לי שהוא רק
מחכה לפעם הבאה בה ישיב אותו לצווארו
|
|
|
רואים שאני
סופרת מעולה.
עובדה. אני
מופיעה בקוביות
הצהובות.
אחת שרוצה
שיזכרו אותה. |
|
