|
"אני לא חושבת שזה שיר" אמרה מישהי לאחר שהקריא לה
שיר שכתב "זה יותר כמו חרא"
"שניהם נורא דומים" ענה לה דובב בחיוך " שניהם
יוצאים בהתפרצות מהבטן ותמיד מושכים תשומת לב, גם אם
לא תמיד חיובית..."
דובב יליד שנת 82, ישראל.
מקווה שתאהבו או תשנאו. העיקר שלא תשארו אדישים.
אין מציל בים האהבה
ולפעמים זה נחמד
לשחות סתם כך עם הגלים
ולפעמים זה מפחיד
כי הגלים שוצפים בזעם.
|
אם נוכל לחזור אחרי כל המרחק הזה
אתן לך את חיי.
|
אני שונא כלבים
ובעלי כלבים
ואני אוהב ילדים
ובעלי ילדים
|
אנשים משתנים
כן, גם זה קורה מדי פעם
כמו העולם שמסתובב ומתהפך
כן, זה דבר שממשיך מפעם.
|
הפרידה ממך כמו הכשת נחש,
אין כעס, אין זעם,
יש רק חרטה על כניסה לשטח
ששמור רק לך.
|
אני נותן לך ספר שיריי
שנכתבו בדיו של עט
שאינו אלא שליח של ידי
המבצעת את פקודות מוחי
המונע על ידי הרגש.
|
אני מביט בעצמי בכוונת הרובה הקרוי זיכרון
ורוצה לשחרר כדור שיפלח את טעויות העבר
|
מישהו יכול לומר לי מדוע יש עצים בבתי קברות?
בתי קברות מלאים בעצים
גבוהים ותמירים ומרובי צל.
ולמה בתי הקברות מלאי עץ?
|
ובתוך האפלולית וההשפלה
בקצה המזוהם של הים
עוד לפני משקה של זוהמה חוצלארצית מצוצה מצויה
חיוך של מבוכת ילד
זה מה שאת עושה.
|
בעינייך את רואה אותי עירום
אין לעצמותי שיסתיר את כליותיי
לי אין שום ייחוד בעצם
אך בעינייך, גופי אינו עצם העניין
|
אני משחק שחמט מולך
פעם אני אוכל אותך
פעם את אוכלת אותי
|
כל שיר שנכתב הוא עדות
כל מילה היא גלעד לצד הדרך
|
עיניים מתערבלות במערבולת דמעות
כמו מכונת כביסה
|
בזיכרונות ילדותי כתמים עלובים
הצצים כזריחה באופק עתידי השומם.
|
הו, צייה יפיפייה
מזריחת השמש ועד השקיעה
הו, צייה יפיפייה
מהשקיעה עוטה את שמלת כלולתה.
|
|
|
