|
המערכת המליצה: מעט מן המידה ודממה רדופה.
אני ממליץ: כל שעלי החלימה, תינוק זוכר, עד נמק
ואישה אחת.
כל-טוב.
הביט איך סביבך סובב עולם
מלא כיעור נושף ורוע טורף
איך סיבובך מניע כל גלגל
|
לו היה צוהר לכל נפש
ולו היה איש לכל שבר
היינו טובעים בנהרות של רגש.
|
עיני - הבטחתי לך טוהר
בעוד אחותך - בכיעור.
מיטה ומשקה בכוס אחת לך כיבסתי.
|
השמחה הצפויה,
נעלמת במילה,
מתנדפת בהברה
עקרה משעה.
|
בעמק יימק לוחם נוסף
בעוד סבו מרשרש בשפתיו
על נכד שאין לו שותף
וכושלי מוסר יעקרו את שיניו.
|
בלילה השקט בשנה,
הירח צרב את ליבו
עם קרניו הדוקרניות
כמו כל לילה בשנה.
|
הפרח הציץ בין הרגבים
שורשו של עצמות מתפוררות.
כבר חודש עבר,
והמת עדיין חי
|
אינני נרדם ללא קריאה מהבילה לכנפי השכינה:
דעי, אנוכי כפות לך במילה האחרונה לעת ערב
והיא - מסרבת, כמעמידה במבחן שאכן והנני בן-ערובה.
|
ומפתח משרפה - בועה גדולה
כחומר בראש הנפח
לשאוב ולנשוף אוויר אדם
|
אש כל החזונים
וחרב כל הנוקבים
לא חזו חזיון-על-הגיון
|
בזה השולחן ישכון הצער,
בזאת הכוס יתעורר הסהר.
פה יתאבן השם,
בזה הבית יתבונן.
|
בין עיר לעיר
תעבור דרכך
עיר של ייאוש
לעיר שממה בשמה
|
לא ידעתי לאן מועדת פניה - תעלומת מסתורין.
אבל בלילה לעת ערב,
היא סידרה את המיטה,
ולי היו חלומות בלהה.
|
את השדים הזועקים שהופיעו לפתע הכרחתי לבערה
והתחלתי במנוסה חזרה.
עד השער עמדו רגלי
אך חששתי מנמק ובזחילה נכנסתי לעיר,
והם היו כשהיו: אני הנהנתי.
|
ובתום הסערה אשאל רק אותך:
מי את ומה אני לפני עלות השחר?
|
נפשי שוקקת שכול
ריקוד התהום הטמא
ניסיון הבריחה הגדולה
אין לתרום לתמיהה.
|
ותיסוב בכל מילוט-אבן
בקושי-תנועה, היא ויחידה.
ליבה כבד ומלא חרון
וידיה שומטות. אך בקול צעקה
תניח אותו על ראשה - ויצא ברון.
יישרה רגליה - ונשמה
ונמנעה משכחה.
|
שלכת באה להזכיר,
גם אם הקור אינו מקפיא
העצים זוכרים.
|
|
|
ביקום המקביל
הצבע של במה
חדשה הוא כחול
בהיר. |
|
