|
בימים לומד
בלילות בדרך כלל ישן
שלושה אנשים נכחו בתדריך. השעה הייתה מאוחרת, והרוח בחוץ סוף
סוף שקטה מספיק כדי שיהיה אפשר לדבר בלי לצעוק.
"הטיל לא פגע", פתח א' בפשטות ותמציתיות.
|
מה היה קורה לו היתה ארץ שבה כל אסוציאציה היתה נכונה?
את יודעת מה זה? זה אקדח טעון שאת שמה בידיים של כל איש ואיש,
ופשוט ברור שזה לא ייגמר בטוב!
|
אלון לא דיבר. אף פעם. לא שהייתה לו בעיה במיתרי הקול, הוא לא
היה אילם וגם לא חירש. אבל מה שהכי הפתיע את כולם זה לא
העובדה שבגיל ארבע אלון לא אמר מילה מימיו, אלא העובדה שכמעט
אף אחד לא שם לב. גם לא אנשים כמוני וכמוך עם שתי רגליים על
הקרקע
|
הסיפור הוא כזה. יש כבל שמחובר למכונה גדולה שנמצאת מתחת לפני
הקרקע. כיום אף אחד לא יודע בביטחון מי בנה את המכונה או איך
היא עובדת, אבל זה מה שאנחנו יודעים: המכונה מחוברת לחשמל
בתחתית של בניין כלשהו בתל אביב, והתפקיד שלנו הוא לשמור שהיא
תהיה מחוברת לחשמל
|
נוסעת באוטו בדרך לחתונה שלו, לבד. הוא כבר בטח שם, מתכונן,
ואני בדרך, מסתכלת על הנוף, באה להפגין נוכחות וללכת. פתאום
הטלפון מצלצל.
|
אדם עומד מול המצלמה. המצלמה מתמקדת בפניו. יש משהו לא רגיל
בהבעת הפנים שלו. העיניים שלו מבריקות והוא נראה אחוז התרגשות
כמו ילד. ליד האדם יש מכונה גדולה, עומדת על האדמה, ברוחב של
מקרר ונמוכה מהאיש בראש. האיש מתחיל לדבר.
|
הייתה אזעקה. פנים מבוהלות, חפצים נשמטים פוגעים ברצפה, ילדים
מבוהלים נדחפים ונופלים, ורואים בביטחון מלא את המוות שלהם
קרב, אבל אל תדאגו. בסיפור הזה כולם מגיעים למקלט. לא שזה היה
תלוי בהם בכלל.
|
המילים שלא נאמרו המשיכו להדהד בראשי שעה ארוכה, ועניתי תשובות
חלולות אל האוויר הירושלמי הקר. "כן, אני אשאר. לא אכפת לי
להיות חולה. אני רוצה להיות עוד איתך".
|
הצלחות יוצאות מהמכונה בערימות של עשר. הם זזות על מין הליכון
ארוך נורא שלכל האורך שלו יושבים אנשים, כולל אותי.התפקיד שלנו
זה לקחת את הערימות שיוצאות מהמכונה, ולהפריד בין הצלחות, ואז
להחזיר אותן למסוע כשהן מופרדות. אני די ותיקה פה, אז כמובן
שאפשר להגיד
|
קרה לכם פעם שהגעתם לנקודה בחיים שפשוט הגעתם למסקנה שנמאס
לכם?
קרה לכם שפתאום התברר לכם שהבעיות של אתמול הם שטויות, ושלא
שמחתם במשך חודשים?
|
אם הייתי יודע ליהנות מהרגע, חשבתי לעצמי. כמו כל האנשים
שמטיילים להנאתם עם הכלב, או יושבים בבתי קפה, או הולכים על
החוף בשקיעה, מה הייתי עושה עכשיו? האטתי את קצב ההליכה שלי,
והסתכלתי לצדדים.
|
"בלילה יהיה ליקוי ירח", אמרו לי. הסתכלתי על קערת הקורנפלקס
והתלבטתי אם לבקש עוד סוכר או לא.
|
"זה נס!" קראת אליי, ובלעת צחוק. "הם אינטליגנטים! הם ממש
חכמים! גאונים! אני יכול לדבר איתם והם מבינים! אתה לא מבין!
בוא תראה!"
"איפה?" שאלתי.
"תסתכל מקרוב".
|
הנסיך פתח את הדלת לחברו היקר. האיש לקח נשימה עמוקה והתמתח,
והכרס שלו יצאה עוד קצת מהמכנס הנמוך במילא. הוא חרחר וירק,
היישר אל אמצע הקשת, וגרד בפדחתו הדלילה.
|
אני מציל חיים.
יום יום, גם מאז שהשתחררתי מצה"ל, המשכתי לעזור לאנשים
הפשוטים, לחבר'ה בעורף. אם לא אני אציל אותם אז מי?
|
אומרים שכשאתה צריך אותם באמת, האנשים שאוהבים אותך יהיו שם.
האם הייתי רחוק מדי מהאנשים שאוהבים אותי, או שהיה עליי באותו
זמן להסתדר לבד?
מהזווית המשונה שהייתי בה, החדר נראה קטן ושומם. אנדרטה
לניסיונות של אדם קטן מארץ רחוקה ליצור משהו קבוע, משהו שמרגיש
כמו
|
רק אל תשפטו אותי, טוב? אני שופט את עצמי מספיק. אפילו לא
נגעתי בתפוז מאז.
|
אני זוכר כשנשארו עוד חמש עשרה דקות עד לסוף העולם.
|
יש לי כל מיני דברים להגיד לכם אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל.
ובכלל, אתם מצפים לסיפור, אז אולי עדיף שאני אספר לכם סיפור
וזהו. אז בשביל שיהיה סיפור צריך דמות, וצריך שיקרה לדמות הזאת
משהו. נקרא לדמות שלנו מיכל, ועכשיו אני ואתם צריכים להשתדל
לשכוח את מה שאנחנו
|
המשכתי ללכת כמה מטרים מאחוריו, שומע את נקישות נעליו על
המדרכה, שאותה כמעט לא היה אפשר לראות, מריח את נשימותיו
באוויר,מרגיש את הרוח שעושה מעילו המתנפנף בכל צעד.
מעניין לאן הוא הולך.
|
במשך כמה דקות פשוט שכבתי על הגב והסתכלתי על העננים עוברים
לאיטם מעליי, שטים בכחול שבין הקירות שלי ומסתירים לסירוגין את
השמש. העיניים שלי התעקשו שאני מסתכל למטה, וכל הגפיים שלי
איימו ליפול הלאה ממני כל רגע.
|
אי אפשר לשמוע אותה, אבל רוח כן יש פה. היא חלשה ונעימה,
ומעבירה בך מין ערפול חושים כזה כל פעם שהיא באה קצת יותר
בעוצמה. אומרים שלפני שמתים, החיים שלך רצים מול העיניים שלך,
אצלי אני מניח שזה קרה במשך כמה וכמה שבועות.
|
אם היו מספרים את הסיפור שלי הייתי רוצה שיספרו אותו נכון, ולא
אכפת לי אם אף אחד לא ירצה לשמוע. אני רוצה שיספרו שהייתי עם
חבל מסביב לצוואר תלוי מהתקרה, עם הדירה שלי בלהבות והאצבעות
שלי נוגעות במים שעולים, ושהייתי עצבני כי תקוע לי שיר בראש
וכואב לי הצוואר וע
|
פתאום עלה ריח באוויר של מאהבת לשעבר, שלקח לי רגע להיזכר
בשמה, אך את הריח שלה זיהיתי מיד. כשזה קורה, הלב מיד מתרחב
ומתרחב, מה שמגדיל כמובן את שטח הפנים שלו, והופך אותו לחשוף
יותר לרוח ולקור. עדיף לו להשאר מכווץ וקטן, ליתר ביטחון.
לפעמים גם יש ריחות של חברי
|
הכל התחיל בבוקר לח אחד במאי. אני זוכרת את ההליכה בבוקר, בשקט
של הרחוב, שאחר כך התחלף עם הרעש של המיון. מאז נפלו הרבה עלים
מהעץ...
|
הילדה התחילה לבכות והאישה צעקה עליו. הקול המטיפני. הידיים
שכמעט נוגעות לו בפנים. סימני השאלה בסוף כל משפט שלה (אתה לא
מסתכל? אתה עיוור? אתה סתום?).
|
"בסוף יפתחו מזה נשק. ככה זה קורה תמיד. בהתחלה עושים עם זה
דברים קטנים ולא מזיקים, בסוף מבינים איך אפשר להשתמש בזה כנשק
ואז פתאום כולם קולטים שזה מסוכן ומנסים לעצור את זה, אלא שזה
יהיה כבר מאוחר מדי. בגלל זה אני פה. דווקא בגלל שאני יודע שזה
הולך להתפוצץ".
|
אולי כל החיים
אכתוב שירי אהבה
|
כל הדרכים הללו
הרחיקוני מאיפה שהייתי
|
בעיות עולם ראשון כגון
שיום שלם עבר עלי בשיממון
שהשליח לא מגיע עם האוכל
שבדלת התקלקל הפעמון
|
בקרוב יעלה הירח
ויאיר את עירום
הרמה
|
כל האנשים עומדים עקום
במדינה הזאת
הרגליים מצביעות למטה
יוצרות קו שנפגש עם זה של הרגליים שלך
|
ללכת בחושך למעיין
שלא היית בו מזמן
ולקפוץ
ערום
פנימה
|
בתחתית הגרון הוא מתגלגל
עם כל ביס הוא נופל
עם כל לגימה הוא נשטף
|
אני כדור צמר
ואתה אוחז בחוט
|
"למה אתה תמיד אומר בסדר?". אמא שלי שאלה אותי בקול מתחנן כזה,
כמו שמדברים בסרטים עם מישהו שמת ואומרים לו להתעורר.
|
את הסיפור האחרון אני רוצה להקדיש לך. אני מניח שלא היית רוצה
שאני אחשוף כאן מי אתה, אתה מאוד קנאי לפרטיותך, ולכן לא נשתמש
בשמות ואם מישהו אחר יחשוב בטעות שהסיפור מיועד לו, שיבושם לו.
אני ואתה יודעים שהסיפור הזה הוא במיוחד בשבילך.
|
כשאתה כותב סיפור אתה יוצא מהעולם שלך, שהוא כמו בועה שקופה,
שמוקפת ברִיק, ונכנס לתוך בועה אחרת שהמצאת
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
הבמה היא כמו
קפה או שהיא
שחורה או שהיא
הפוכה ואם זה לא
זה ולא זה זה
פשוט נס (שניים
סוכר בבקשה) |
|
