|
Dotan8
דותן יליד שנת שמונים. ועל אף גילו הצעיר הוא כותב
בשפה גבוהה ביותר. הוא מגיע אל הקורא בחצי חיוך,
מזמין אל תוך היצירה. הוא כותב בעיקר שירה אך דוקא
במכתביו הוא שובה את לב הקורא.
ידיעות אחרונות: " הקסם הבא! ילד הפלא של הכתיבה
העיברית החדשה. אילו אלתרמן היה חי היום..."
מעריב: "חרא חומר, סתמי ורדוד! האחינית שלי, בת
השלוש, כותבת יותר מרגש מזה..."
יתד נאמן: "... ראיתם את הידיי קלום לאחרונה? ממש
יפה הפרגית הזו..."
"יגאל, אתה חייב חופש. אני אוהב אותך אבל אתה מדבר, מתנהג
וחושב כמו בחורה שנסתמה לה חצוצרה! או שתעשה משהו או שלא, רק
תפסיק לשגע אותי ואת עצמך. הנה," הרמתי את העיתון שהיה פתוח
במוסף המופעים על השולחן. "יש כאן הופעה של קרקס מדארנו מחר.
לך לשם, תירגע..."
|
מבעד למילים הללו אני חי לנצח,
כל שורה נכתבת לעולם.
הכהן הגדול של כל בקשות השבח,
אל מולי העולם נדם.
|
צללתי אל לחייך הכבויות.
ונשפתי בפנייך.
|
ושוב מול הים.
סופר צעדים לאחור.
|
ספר תפילה ישן.
חולצה שהגדירה וסירבה לצמוח איתי
|
לרדת אל מכתש הווייתך.
מתיר את קשרי רגבייך.
|
ובכל נשימת חיים ישנו חיוך אמונה.
שיש דלת,
או חלון
|
את שם לפני השינה,
את שם בחלומות,
את שם בהיפרדות הריסים.
|
רציתי לשרוף אותך כלפיד שאין לדעת מה הוא מעכל.
להניח לזכרך להיבדות בשקר רוח.
|
טיפטפתי מאחור את היורה,
זמן - שטן דרכי מורה,
נמכרתי לפחד המקופל בלחישה,
אלי! רק המוות זורה.
|
להעמיס אותם בשק על גבי,
להתקין לי סולם,
לשרוט את ידיי בדרכי לצמרת,
ללחוש בתשוקה לענפים על נשגבות מעשיי,
ולדמוע שוב בין העלים -
כשאבין שהתפוחים אינם מתאחים למקור.
|
הרבה זמן עבר בינינו. מיליוני רגעים ושיברי מילים. והיינו
קרובים כשהייתי רחוק, ורחוקים כשהיית במרחק נשיקה. הרגשנו הכי
קרוב דווקא כשהאוקיאנוס עמד בינינו. ועכשיו כשאני מנסה לכתוב
לך אני רואה אל מולי רק אוקיאנוס.
את לי כאוקיאנוס.
|
אנחנו פחדנים.
תמיד משהו מפחיד אותנו.
זה יכול להיות הפחד להתאכזב או הפחד שלא יאהבו אותנו. ואז מה?
אז נצטרך להיות לבד. אנחנו פוחדים מלבד מוחלט.
|
|
|
חבריי, בסופו של
דבר- למרות
ההבדלים הניכרים
בתזות
התאולוגיות- הרי
כולנו מאמינים
באותו בועז
חרגול לשנון
ולמלאך |
|
