|
נולדה בשנת 1985, השמועות אומרות שנולדה עם דמיון כל
כך מפותח, שאפילו חשבו לעיתים שהיא חרשת, כי היתה כל
הזמן נמצאת בעולם משל עצמה, לפני כשנה התחילה לכתוב,
עכשיו היא פתחה את העולם שלה, וכולכם מוזמנים להציץ
לתוכו
אני מתיישב לכתוב, בד"כ האצבעות רצות על המקלדת כאילו יש להן
חיים משל עצמן, אבל הפעם משום מה אני תקוע. לא יוצא כלום.
כבר שעה שאני באותה הפוזה, מול מסך מחשב חלק.
|
קמתי בבוקר סתיו, שלג לא אופייני החל מכסה את הרחובות, עלים
אדמדמים צבעו בו כתמים.
לבן לבן היה השלג, טרי לפני שהחלו לזהם אותו טביעות רגלים.
|
היי, קוראים לי דנה, והייתי רוצה להזמין אתכם להיכנס לתוך
חיי.
אני בת 22, ועד לפני שלוש שנים ו-10 חודשים הייתי סתם תלמידה
בבית הספר, כמו כולם, פשוטה, לא בדיוק מקובלת, רגילה לחלוטין,
בלי שום ייחוד.
בדיוק לפני שלוש שנים ו-10 חודשים, קיבלתי מכתב.
|
הם היו שלושה- דנה, יונתן ומתן.
דנה ויונתן הכירו מאז ומעולם, והיו חברים הכי טובים.
מתן פגש את יונתן בשירותו הצבאי, לפני כמעט חמש שנים, והם מייד
נהיו חברים טובים.
|
רובנו נולדים עם לבבות בשר ודם. היא נולדה עם לב זכוכית. לא
קר, או אטום, אבל רגיש ועדין. זכוכית דקיקה כזאת.
|
הצלילים העצובים של באך מילאו את החדרון, ענוגים ומרטיטים
כתמיד, אבל הפעם, שלא כתמיד, נדמה היה שמשהו נוסף מתגנב
למוסיקה, מין קסם מיוחד, שלא היה שם קודם.
|
לפעמים, כשאני נשארת בחדר לבד, אני נזכרת באותו יום ראשון לפני
כל כך הרבה זמן, שבו נשארתי לבד באמת.
|
ג'ניפר עמדה במטבח המרווח שלה והביטה בבנה ובתה מהחלון. שני
התאומים המקסימים שלה שיחקו בשלג באותו בוקר קריר של דצמבר.
קולות הצחוק שהעירו אותה ממיטתה באותו הבוקר לא נמוגו עדיין,
והתאומים עדיין השתובבו עם אביהם במשחקי כדור שונים.
|
הם ישבו מסביב לשולחן.
לא ממש משפחה - לא היו ביניהם שום קשרי דם, אבל הרגשות שהיו
להם אחד לשני הגדירו אותם כמשפחה.
הם היו ילדים של אף אחד.
|
" 'שלום לכן, אתן ודאי לא יודעות מי אנחנו, אבל אנחנו שני אחים
שצריכים את עזרתכן...' ", קראה נופר מהמכתב הקצר שהושאר לילה
קודם על אדנית הגרניום שעל אדן החלון, תוך כדי התארגנות הבוקר
השגרתית שלה עם שרית, חברתה הטובה ביותר.
"נופי, מותק, אולי נוכל ...?" שאלה
|
can't stop
no matter how hard I try
tearing my eyes out
and I can't stop
|
אין אושר
רק כאב בדרגות שונות
רק סבל על סקלה
הכרתי בחור
|
איך זה מרגיש
להרגיש
רגשות מהסוג הרגיש
|
היום גיליתי
שבגיל פנסיה
אקבל 34 שקלים
|
הייתי רוצה גמישות של חתול
אבל לא בשרירים של הרגליים
|
הוא טוב אליי
הוא רע אליי
הוא רחוק אבל
הוא בא אליי
|
זהירות - אהבה
שלט על הלב
ונראה אותך מנסה להתקרב
|
בחושך, לבד, סוף כל סוף,
מי היה מאמין?
מה צריך לעשות בשביל זה...
בשביל הלבד הלבד הזה...
|
יבוא יום
אעזוב את הבית
אצא לטיול מסביב לעולם
|
לפעמים אני יודעת
בדיוק מה הרגע בו הכל השתבש
רואה את הכל
|
פתאום, בלי כל אזהרה,
כי כשזה בא זה בא זה בא
ולא ראית את זה בא
ולא ציפית לכלום,
וזו הייתה הפתעה
|
למה זה שתמיד
כשאני רוצה יותר מהכל להצליח
דווקא ברגע הזה היחיד
היצר הזה של ההרס מבליח
|
מבט אחד בעיניים
חיוך נפרש על שפתיים
רוך
נשיקה
לזה את הכי מחכה
|
רגשות, חששות
פניות נרגשות
|
מי אני בכלל?
האם מישהו באמת יודע מיהו?
אני מתחבאת
מעצמי, מהעולם,
מעצמי,
|
ה מתחיל במגע.
כל כך עדין - שאפילו לא בטוח שהיה.
כמו כנפי פרפר על הבשר הלוהט.
|
מתערטלת.
בהתחלה מהשמלה.
אחר כך מהיתר
|
לוקחת הכול קשה מדי,
הכול אישי וכואב, הכול פוצע
ויודעת מהי אהבה, שאינה תלויה בדבר
|
בהתכווצות של הבטן, בשרירי הרגליים
בלב
בעיקר בלב
|
קם לו אדם,
בבוקר מושלם
ומחליט
שאינו רוצה להחליט עוד לעולם
|
"לפעמים, אני לא בטוחה", היא חושבת, "אם אוכל להמשיך כך זמן
רב..."
"נדמה לי," היא מהרהרת, "שתכף נגמרות לי האנרגיות לזה..."
|
אתם מכירים?
שאלה מטומטמת...
אם היינו מכירים, לא היינו עומדים עכשיו כמו פסלים ומסתכלים זה
על זו כמו שתי יצירות שיש לקבוע עליהן מחיר...
|
כשתקראו את השורות הבאות, תקוו שזו כבר לא האמת.
זה היה פעם נכון, אבל עכשיו - מי יודע?
ישבתי שם היום, על הכורסא הזאת שכולם כל הזמן מדברים עליה -
הכורסא של הפסיכולוג - כסא הטיפול.
זה לא היה קל.
|
פוצעת את עצמי פצעים אנושים, דם ניגר על האמבטיה, ועכשיו אני
רגועה. את הצלקות אף אחד לא רואה. לא את אלה שעל הגוף ולא את
אלה שבנשמה.
|
יש משהו במחלות של הנפש, שגורם לאנשים להסתכל עליך קצת עקום.
גם אנשים קרובים אליך - הורים, אחים, חברים - יסתכלו עליך
עקום.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
שיניתי את דעתי |
|