לפעמים אני קם בבוקר עם משפט שכנראה נשאר שם אחרי
שהחלום שלו נגמר. אני יושב מול המחשב וכותב אותו.
ממנו מתגלגלים משפטים נוספים, ונרקם סיפור. זה קצת
כמו לצעוד בערפל, אף פעם לא רואים יותר מפסקה אחת
קדימה.
מה שמרגיז במראות זה האדישות שלהן. הן לא ממש שם, לא ממש
מתעניינות או מביעות דעה. אפשר להרגיש את ההתנשאות שלהן,
מגולמת בתוך המגע הקריר של הזכוכית, תמיד מוגנות. ואם אתה כבר
שובר אחת מהן, היא עושה לך פרצוף חמוץ כזה עם כל הסדקים
המעוגלים הדקיקים
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
