[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








דורון פלדמן
פרסומת לפירות הדר


אל היוצרים המעריכים את דורון פלדמן
הוא גדל בעיירה קטנה, בגודל של קופסת גפרורים. מדי
פעם מישהו היה בא ומצית גפרור של הארה וכך הוא ראה
את עתידו בחיזיון להבת הגפרור.
כל חייו חיפש אחרי הכישרון האחד שיבליטו על פני עצמו
במראה, אך לא מצא.
יום אחד היא נכנסה לחייו והביאה איתה מראה חדשה,
ובמראה שלה הכל נראה לו כבר ברור יותר ומאז הוא
כותב.
הוא לא כל - כך בטוח ביכולות שלו ולעיתים זה ניכר
בתוך הכתיבה עצמה, בין השורות, אבל עתידו לפניו
מונח, ואולי יש סיכוי אחד למיליון....




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זכרונות
אבא מזמן כבר לא נושם. ארבע שנים, מאז שאמא מתה, ארבע שנים של
נשימה ארוכה שהסתיימה עכשיו.
הוא לא אהב את הקטע של הניקיון שלה, הוא לא סבל את זה, ולי היה
ברור שאם אבא אי פעם יתאבד הוא יעשה זאת בדרך המלוכלכת ביותר
האפשרית. רק בשביל להרגיז, בקריצה.

סמי אומר שכל השמאלנים זונות ואני אומר שאח שלי אורן עושה
שיעורי בית ומשחק כדורגל עם צד שמאל שלו ועלבון כזה מחייב אותי
לפחות לבעוט לסמי בגרב או לקפוץ על גג האוטו של אשתו ואם סמי
גר מתחת למנדל הוא לא ידע לעולם מאיפה צמח לנו פתאום עץ
בטטות-טיח כזה יפה.

הבאפלו שוכב והם כבר לידו. הם מלטפים אותו כאילו היה חיית
מחמד. הם מלטפים אותו ואומרים לו כמה הוא חמוד. הם כבר מבינים
שהוא חי. הם עדיין לא יודעים אם או פצוע או סתם תשוש ונח. עברו
עליו כל כך הרבה קרבות לאחרונה. כל סברה אפשרית.

ענה הדייג, 'אחפור לי בור
ואשב בתוכו עד אשר
דמעותיי יספיקו אותי לקבור,
האם זאת אתה מאשר?'

דיאלוג
אבא - תראה בן, עכשיו כשאתה כבר בן 16 הגיע הזמן שנשוחח קצת.
בן - בכיף אבא. על מה?
אבא - תראה בן, כשאחיך הבכור הגיע לגיל 16, גם איתו שוחחתי.
בן - סבבה. על מה?

אני רץ במעלה המדרגות, הנשק דרוך לירי, המוח דרוך להרוג. תפסנו
אותו, את הזורק. קנה הרובה שלי צמוד לרקתו. הוא מתחיל לבכות
ואני רואה מולי בן אדם מת.

קארין הייתה שחומת עור, פנתרה, מכונית ספורט צפון-אפריקאית.
עשיתי בה כמה נסיעות מבחן ונדלקתי.
כבר לא הרגשתי כמו דרך עפר. חשתי כאוטוסטרדה אירופאית משובחת,
ממש כביש אגרה.

"מי זאת?" שאל נסיך צעיר שחום עור מממלכת ערב את רב הסרסורים.
"ליידי האגיבר!" הכריז היודע-כול, "בתו של מלך נשכח. גבירת
הגבירות".
"ומהו מחירה?" שאל השחום המלכותי.
"מחיר?" תהה המתווך.
"כן. מחיר. נקוב בסכום!"
"אין זה יאה לדבר במחירים ובנסיכות בכפיפה אחת".

מסעות
חמש מיטות,

שבעה ימים,

פוריות.

סיפור ילדים
אמא אמרה -
"להתרחק מהדבורה",
והוסיפה קריצה
שאם כבר עקיצה
עדיף החיסון אצל
דוקטור "נורא".

הסתכלתי על הבקבוק שלצידי, כבר שליש מהסוף, והוא הזכיר לי שלא
מזמן היו פה הרבה אירים שבאו לראות כדורגל. אז אולי אחד האירים
שכח פה במקרה שלושים עכבישים. כי אם הם לא רובוטים יפנים ולא
ה"הם" אז הם בטח אירים. ככה שמחים כטוב ליבם בסווינג.

אך קדיתא מסכנה, היתה מושלמת מכל הבחינות, יפת תואר ומראה,
חכמה, בעלת בינה יוצאת דופן, יודעת דרכיה בהילכות הבישול, ואף
מספרת בדיחות בחוש הומור מתובל במיטב התחכום.

הומור
הצלף העיוור ששלט בטקסס
לא ידע החטאה מעולם,
לכל דו-קרב הוא שש
והקברן הכין ארון למובס.

נוגה רצה למראה, אבל היא עשויה מעץ. סבתא באה לסרוג לה מראה,
אוספת את הזכוכיות מהרצפה ומחלקת לאורחים סוכריות טופי שפג
תוקפן.


לרשימת יצירות השירה החדשות
את שמצאתי הוא עוד תר
אבוד ללא מפת רצון
יבבת קריעת מיתר
על תקן תרמילו.

אהבה
יושב אדם מביט אחורה
רואה שם אנשים
חלקם ישכח, חלקם ינצורה
חלקם עוד ממשיכים

ייסורים
עוצמה ללא עוצמה,
חיבה ללא חיבה,
אדם חלול מפיק צלילי בדידות.

בלדה
זהו סיפור מיוחד במינו
קשר חזק בין איש וציפור
אולי תשנאו ציפורים בגינו
אולי תקראו לו דרור.

אכזבה
עיניו של המדבר
מכות בגופן הצחור
וביום שעבר,
מחפשות את האור.

געגוע
אמא,
תמיד אמרה, "הבט קדימה!
את לקח האתמול תפנימה!",
וידעה גם לנשק.

מי המצחיק שבידר אנשים על הסד
השכיח צרות במחיר עממי מסובסד
ובכלל את הפואנטות שלו חיבר הממסד.
מי המצחיק? מי המצחיק?

וארקוד סיבוב לשמאל

וארקוד סיבוב לימין,

אשנה מקצב מחול

עד אדם לא יאמין,

הזהו איש סובל

ללא אושר בכליו?

הרי הוא רב-חובל,

מוביל ספינת חייו.

פעמוני הכנסייה מצלצלים לי
שאבוא למרק את המסגרת
ולהזיז את הכיסא שתקוע לישו בתחת,
זה לא שזנחתי את מעמד הר סיני,

כשהם רואים או שומעים יחדיו ת`חדשות
אני מעדיף לשהות בנוחיות,
חושב על נפלאות הטבע וכאלה
מוריד את המים ומנער לי בחיוך.

ג'ולייט חיפשה לה מקום מפלט,
התקבלה בברכה בחוסן המקלט.
שם כולן מדברות, חרש ובלאט,
מלחשות מילים.

האיש בגלגל יודע עבר,
כל סיבוב הוא תקווה חדשה - ישנה
ומעבר מטיף ופרש זקוף צוואר
חפץ הוא האיש ושואף תחנה.

לפעמים יש יום שחור
ואתה נסחף לאחור,
מחפש את האור.

הצבעים של חיי יורדים בכביסה,
נשטפים אל סיפון הכיור במנוסה
ואני הכבוי
בלובני הדהוי
נותר עוד שוחה בדמעה נמסה.

מי שמצא את דעתו טרופה בים,
נעוצה בקרקעית האלמוגים,
ידעו חייו תפניות חדות כגל
המשייף פינות אבני החלוקים.

והם השניים, לאיטם,
בדמם מתבוססים,
הזקן והים
מול עיניי גוססים.

ומדוע כעת ובכזאת עוצמה?
הנה צליל רחוק
אני שומע אותה
היא מתקרבת
האשמה.

בין יום זיכרון
ליום עצמאות,
יש ואקום מלא בחלל.

היא באה לשטוף.
בואי נקפוץ.
לילה טוב.
אני שונא לחלום.

"צורך צועק,
בי הצורך זועק,
יללות הן מילים בלי תרגום.
אהבה היא מבנה שצריך לתחזק
אך אצלך כבר קורס הפיגום."

רומנטיקה
שמחתי כששמחת מכלום,
זיהיתי כשזיהית טמטום,
בכל שטות שעשית,
בכל דרך שניסית,

ואת רוצה מלך,
ואני רוצה מלכה,
מתחת ג'ינס וטי-שירט
מסתתרת הגלימה.

אהבה
צמרי עננים בצורות של כבשים
חולפים בשעת מנוחה
ובאמצע ספירה נסגרו הריסים
וחלמת צבעוני כל תנוחה.

נוסטלגיה
הייתי פעם
במצב צבירה אחר
עד שהבליח רעם
והעיר את אבי הנוחר

געגוע
מעניין אם את שם
עם שתי קוקיות בשיער
כמו התמונה שבאלבום
בדף חדש שכבר נסגר.

אכזבה
היה כלא היה
מלך פוטנציאל,
בגלימתו נותר
אביון ודל.

גן עדן
והיא בשלה, נפוחה
עם מסורת וסינר
באל הרחום מבטחה
בטעם גן עדן המר.

שיר ילדים
המספר תשע הוא בעצם שש
שעושה עמידת ידיים
ושמונה מורכב משני אפסים,
אחים במיטת קומתיים.

שכול
בפינת החצר
שם מעבר לגדר
עמדה סוכה קדושה
וצער בה שלושה.

ייסורים
לפתע קרן אור של שמש
חדרה מבעד לאפלת היום
היא ייבשה את דמעותיה
ונתנה לה כוח להמשיך,
ופתאום שוב החשיך.

ריח סתיו עז
הציף את אפי במרירות
ועיזבון עלי שלכת
נאסף במהירות.

הומור
ועכשיו היא לבד בבית,

בלי עכברים ולא מבינה

לאן הלך אותו חכם, אמיץ,

החרמן שלא אוהב גבינה.

הומור
עצים, בדרך כלל צודקים
מעט מאד טועים,
אם בכלל,
.

געגוע
שנאה, הוא רמז
לשוכני המרכז,
אשר לא ישבו בפינה.
סלידה מדיבור

ובין שלטי חוצות זרים
ובין שדרת הבוהקים,
חיפש לו חתיכה של אפלה.

בדידות
מבטיה חוצבים בי פסל חשוך,
דמות זקן הרועה בצאנו.
במטה אהבה שראשו הפוך,
מדרדר הזקן מדרונו.

הומור
כמו עשב אחרי הגשם,
כפוף בהכנעה.
כמו אוויר שקוף ברוח,
כמו עכבר ליד חתול,
כמו החנון של הכיתה.

כעס
רוזה לא הכחישה,
רוזה לא שיקרה,
כספי השארים
חיכו בקברה.

הומור
שיר אהבה עצמי
שיר מלא תקווה
שיר קטן שלי
שיר של אהבה.

בלדה
על קו מתח חשמלי
יושב שלדג אורבני
מחפש לו את הים
ולא מוצא.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
משל
אני, כבן אדם, חי את הסצינה הזו כמעט בכל יום ויום מחיי.
אני מנסה לאזן עצמי בכדי להגיע לסימטריות בשיוויון הנפש
ולבסוף, כמעט תמיד, נותר ללא השפיות.

הטבע האכזר שלא מותיר מקום להגות ומחשבה, מוביל אותנו כצאן
לטבח, כשה לעולה על מזבח מיטתו. אנו שרים שיר הלל לנפלאותיו
ומקריבים לו קורבן. והאם כך צריך להיות שבמיטה אנו מתאחדים
גופנית והרגש נותר בצד מפויח ומבויש?

יומן
פתאום, מצאתי עצמי אשם על כך שבטרם בקעתי לאוויר העולם, כבר
אז, אכזבתי את אמי. ושהפעולה הראשונה שלי הביאה אותה לכדי
דמעות. את אמי. את יוצרי.

סופני
אני אדם בעל כשרון כתיבה נמוך. נמוך כמו מפלס הכינרת, כמו
פורנוגרפיה בסרט, כמו סוליית הנעל, כמו בגידת הבעל, כמו זונה
שיורדת נמוך.

כל מזבלה עירונית מצויה היא זיכרון קולקטיבי אורבני. אני כותב
את המשפט האחרון וחושב איך יונג מתהפך בקברו על הצד, בתנוחת
עובר ודוחף אצבע לפה.

אוטוביוגרפי
כמה קרפדות עוד אצטרך לנשק
עד שאחת מהן תהפוך נורמלית?

אוטוביוגרפי
מירו התפוצץ!!!
וכל החלקים שלו חגו סביבי במעגל. כמו סופת הוריקן בקוטר אברי
אדם, הוא חיפש לשאוב אותי, לרסק ולפלוט את גופי לחדר חושך,
להוציא נגטיב המוח.

כשפאניה, השכנה המעצבנת שלנו בקומה השניה, רחוב הרצוג, צעקה
עלינו "לא לשחק בכדור בין שתיים לארבע!" זה היה ברור ומובן
מאליו שהפרנו חוק באופן בוטה ומסוכן לשלום הדמוקרטיה.

במבט לאחור, מי לעזאזל נמצא בבית בין שתיים לארבע?




בטיזרים אני
חזק.





יאשה מחמיא
לעצמו בעודו
מבין את כישלנו
הסיפרותי.


תרומה לבמה





יוצר מס' 34782. בבמה מאז 29/4/04 4:54

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לדורון פלדמן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה