הוא גדל בעיירה קטנה, בגודל של קופסת גפרורים. מדי
פעם מישהו היה בא ומצית גפרור של הארה וכך הוא ראה
את עתידו בחיזיון להבת הגפרור.
כל חייו חיפש אחרי הכישרון האחד שיבליטו על פני עצמו
במראה, אך לא מצא.
יום אחד היא נכנסה לחייו והביאה איתה מראה חדשה,
ובמראה שלה הכל נראה לו כבר ברור יותר ומאז הוא
כותב.
הוא לא כל - כך בטוח ביכולות שלו ולעיתים זה ניכר
בתוך הכתיבה עצמה, בין השורות, אבל עתידו לפניו
מונח, ואולי יש סיכוי אחד למיליון....

אבק זכרונות אבא מזמן כבר לא נושם. ארבע שנים, מאז שאמא מתה, ארבע שנים של נשימה ארוכה שהסתיימה עכשיו. הוא לא אהב את הקטע של הניקיון שלה, הוא לא סבל את זה, ולי היה ברור שאם אבא אי פעם יתאבד הוא יעשה זאת בדרך המלוכלכת ביותר האפשרית. רק בשביל להרגיז, בקריצה.

אבוד את שמצאתי הוא עוד תר אבוד ללא מפת רצון יבבת קריעת מיתר על תקן תרמילו.

הסימטריות שבשפם משל אני, כבן אדם, חי את הסצינה הזו כמעט בכל יום ויום מחיי. אני מנסה לאזן עצמי בכדי להגיע לסימטריות בשיוויון הנפש ולבסוף, כמעט תמיד, נותר ללא השפיות.