|
 
היא ניסתה ללמד אותי מהם החיים - כשאני הייתי חושב בקול ומספר
על כל התכנונים העתידיים שלי היא הייתה צוחקת ואומרת "ג'וני,
הדברים האלה קיימים רק בסרטים". משום מה כל פעם שהיא אמרה את
זה, האשליות הגדולות שעלו לי בראש היו נראות יותר ויותר קרובות
למציאות.
|
כי זה מובן מאליו,
כי היא נתנה לו את כל שביקש,
בלי שביקש,
כי no matter what הוא יחכה,
|
כשצבע הלילה דוהה לו ותכלת של ים ושמיים תופס מקום,
עם קצת מאמץ אפשר לראות את האור בקצה המנהרה.
אור טבעי. נטול ניאונים של מועדונים ופנסים של אופנועים
|
שוב על קצות האצבעות לוקחת את הישנה, מחליפה בחדשה.
מחכה. מצפה לצעקה. מסתתרת. הוא לא נשמע,
אולי זאת הפעם האחרונה?
אולי קולו כבר לא ישמע?
|
היד מסתגרת לאגרוף, רוצה להדוף,
לנפץ תמונתך על הקיר הקרוב.
הלב רוצה לשמוע את הרסיסים מתפזרים,
לחוש את כאב הזכוכיות חודרות לעור,
|
בין שיערות השטיח האדום,
טיקטים עם מחירים מבצבצים להם,
פקק שעם מאתמול זרוק מתחת לשולחן,
צבע חצי חקי חצי קברנה סובניון,
|
היא ממשיכה, מתחננת, מתאבלת
על כל מה שלא היה בינו לבינה,
על שהייתה בטוחה שכל כך נפלא.
כה תמימה.
|
רק עכשיו כשאני לגמרי לבדי,
תרמיל על גבי וזהו כל עולמי,
אני מבין שטעיתי.
|
|
|
"אז... אתה הולך
למרוד
באנטיוכוס?"
מתוך ספרו של
שמואל
איציקוביץ',
"מיליון ואחת
דרכים להגיד
"זיון" מבלי ממש
להגיד את
המילה." |
|
