|
86 הייתה שנה עמוסה, בעיקר להורים שלי.
פעם המשורר רוני סומק בא להרצות לנו על ספרות
מודרנית ואמר:"אם אתה כותב שירים בגיל 16 אתה מתבגר
רגיל, אבל אם אתה כותב בגיל 30 אתה משורר"
קצת מעל 16 קצת לפני 30 ואין דבר שמשחרר אותי יותר
מלכתוב רגשות על נייר.
מוזמנים להגיב.
לא פעם עוצרים את ביאנקה ברחוב בדרכה אל הים, מציעים הצעות
מגונות, שואלים כיוונים. למרות הכל, ביאנקה אוהבת את הרחוב,
היא אוהבת אנשים. בין עצי הדקל היא פוסעת, ידיה מונפות. היא
רוקדת, ביאנקה רוקדת ברחוב.
|
הוא מתיישב על המיטה. היא נכנסת אחריו ולא טורחת להדליק את
האור. הם לא מוציאים מילה. באפלה הוא מוריד ממנה את החולצה
|
הוא האמין שהריגת בעלי חיים היא פשע, שחיטה כשרה היא עינוי,
אכל רק חסה בארוחות צהרים ברייכסטאג בזמן שהוא שחט את כל
המשפחה של סבתא וסבא שלי
|
הלילה,
מחייך,
נגיעות מרפרפות,
ידיים נוגעות, ולא נוגעות,
עינים עצומות, פקוחות
נשימה קצובה,
שפתיים,
נעטפת, מתעטפת
עוטפת.
|
לא יעבור זמן רב
וידי יפגשו את ידיך
ליבך יפגוש את ליבי
|
החשש שלך אושש
ואתה בטוח
שככה מרגישים
רגע
לפני הסוף.
|
למרות הזמן שעובר אנחנו עדיין חלוקים,
היא שחורה, ורודה או שיש בה גוונים
אפורים?
אחת אומרת שהיא תלויה בהרגשה,
|
אין לה צורך ביין
השיר פורץ מתוך ליבה,
בעודה רוקדת עם דוד בין לבניה
הוא רוקד
בין מילותיו.
|
היא פוסחת,
לאיטה
ולא ממעיטה
בערך הקול.
|
שמך צר,
כמו היובלים
היוצאים מנהרך
רחב הידיים.
|
יודעת אני
כי לא די בקול נפץ
כדי לזוב דם.
|
חוכמת העולם כולו,
טמונה בפניה,
אך ארשת ענוותה
מקהה חושים.
|
עייפת מלראות את הרייך
עולים בלהבות האש.
והתנומה קשה עלייך
עת תקיצי ועוד ילד אל ממלכת השמים יתבקש.
|
הזמן כמו רכבת ישראל
מאחר לי בכל התחנות.
סיפור חיי הולך ומתגלגל
אך לא מתמלאים לי הקרונות
|
ואז נאהב,
פשוט
ללא כחל וסרק
ללא מילים גדולות
|
אני בערפל,
צוחקת בזמן שאני בוכה
ובוכה בזמן שאני צוחקת,
מתגלגלת לתוך התהום הקשה לי ביותר,
תהום החוסר וודאות.
|
לא התכוונתי לבכות,
אך דמעות לא מחפשות כוונה.
שתי עיניי פקוחות,
מביטות בחלומי נשרף בלהבה.
|
בערפל
קוראת אלייך
כמעט מתוך תהום,
מתוך ליבה של האדמה
|
טיפות זכוכית של קיץ
והילדים אינם עוד ברחובות
משחקים כאילו
(או אולי לא )
באהבות .
|
כי ישבתי טרוקה
ואתה לא ידעת
שכל הרעש הזה
מכוון לאוזנייך בלבד.
|
כמוסות של חורף,
קצת כהות,
רטובות,
אבל בעיקר מרטיבות.
|
שזרתי בך את כל גוני הקשת,
וכך נותרת שקוף
ורק אני הייתי לך למנסרה
|
מחול,
מחול,
מחול,
אפילו לא ביקשתי סליחה.
|
ביקשתי לתפוס את כל חיוכך
רק כדי שאוכל להראות לך שאתה כן מסוגל
לחייך.
|
באתי עד תום לבקש מתום
וכולי חבורה פצועה
דקרו שושני וליבי
לעולם לא יעלה ארוכה
|
מאות "אם אנד אמס" פזורים על השולחן. אמא ואבא היו בחו"ל וזה
מה שהם יודעים לקנות לי.
אני רוצה לאכול את כולם. לקבל זרם של מתוק, להיות על באזז של
סוכר ולא לחשוב יותר, רק להרגיש את כל הסוכר הזה זורם לי בדם,
סותם לי את העורקים,
|
אל הארכיון האישי (30 יצירות מאורכבות)
|
|
