היא חושבת ששקט זה חשוב, ושמוסיקה לא נחשבת לרעש.
היא חושבת שהיא יודעת איך להתבטא, אבל לא תמיד הם
מבינים.
היא חושבת שניגוב הרגליים בשטיח הכניסה - יסודי ככל
שיהיה - לעולם לא יצליח לגרום לנעליך להיות נקיות
ויבשות.
היא חושבת שאין טעם בהגדרות, והיא מנסה שלא לעשות מה
שהחיים מכתיבים. אולי זה דווקא.
היא חושבת שהסיכונים לא משנים את הרצון למעשה, כי
בעצם צריך לחיות.
היא חושבת שאנשים בעלי שיניים ישרות סובלים יותר,
ושחוסר פרופורציה הוא דבר נפלא.
היא חושבת שטכנולוגיה עולמית מתקדמת אינה חשובה
באמת. לעומתה - מסטיקים כן.
והיא בעיקר חושבת, מעל לכל, שאנשים מחייכים הם דברים
יפים מאד.
היא חושבת יותר מדי.

בטעם מלוח אהבה נכזבת לדמעות של עכשיו אין טעם, הן סתם מים שזורמים להם קצת על הלחיים, מזדחלים להם כל הדרך. ובסוף לא יגיעו לים אלא לאחד הנהרות, אולי לירדן, כי שם המים לא שקופים וניטרלים.

שיהיה לך יום טוב, אדוני אבל זה בעצם כל-כך עצוב שאפשר לבכות ולצרוח גם כשאתה יושב על הפסגה של ההר הכי גבוה שמצאת ובוהה בשמיים נצבעים בכתום כזה, ואדום של דם כואב זורם במורד העננים ונשפך על כל הים, ושקט מקפיא אופף אותך מכל הכיוונים, קורא לך לצאת לחפש איפה השמש שוקעת.

אני זוכרת חשבתי שבטח זה יגרום לך לחייך את החיוך שמתמוסס לך עכשיו מבלי שתרגישי אל תוך הרקמות של השפתיים. והוא בטוח הצורה הכי יפה שאפשר לבטא שלמות בעולם כולו, ואני חושב, שאין עוד דבר בעולם, גם לא אחד, שיהיה שווה לכבודו להסתכן במלחמה עם השמש.