|
a feast for the psychiatrist
אני רק רוצה לציין שמיכל היא פרי דמיוני לחלוטין. היא לא הייתה
קיימת, ולא תיהיה קיימת. אי פעם. שוב. היא לא באמת מעשנת כמו
הזחל מאליס, כשהיא גומרת היא לא מנסה להראות יפה, וביום הזה
שפגשתי אותה מחוץ לחדר המורים היא לא באמת ניסתה להתחיל איתי.
זה פשוט קרה.
|
הדמות השניה היא דוריאן, דוריאן השני-הכי-מקורי-אחרי-הספר.
דוריאן הוא אהבת נעורי הבלתי נגמרים. הוא התחיל בחוסר התייחסות
מופגן אליי, עבר אל לתת לי יחס חם ואוהב (בדרך המשונה שלו
כמובן) וסיים בלהרוס לי את החיים. אם הייתי חיה במאה התשע עשרה
הייתי מסתובבת עם של
|
בשרותים האלה שבהם אני עכשיו מורחת איפור כבד מול מראה
נמוכה,בהם התרוצצתי בכיתה ו אחרי שיעור התעמלות.לפה לפעמים
הייתי בורחת כדי לבכות ולחכות שאמא תבוא.היום לפה אני בורחת
ממנה.
|
היא הייתה נערת גלויות.
כזו שאתה הולך ברחוב, ולא בטוח מאיפה היא מוכרת לך,
לכל השדים והרוחות.
|
התינוקת הייתה בתוך העריסה ושיחקה עם צעצוע פלסטיק שהשמיע רעשי
חירחור פעם בכמה דקות."רק עוד יום רגיל" היא לחשה לה...
|
אני מסתכלת על הרגל והיא עדיין שם. ישנה על כף רגלי. מנסה
להזכיר לי שוב את כל הדברים היפים בעולם.
|
למה תמיד אני נדפק עם הבטלנים שצריך לזרוק לקבר? למה אני לא
יכול לקבל עבודה נורמאלית, עם משפחה גדולה ועצובה, פרחים על
הקבר הטרי ומילות אהבה מלוות בבכי צורם? תמיד אני נתקע עם
הבטלנים. אלה שאף אחד לא בא לראות,
|
עם המשקפיים האלה את פתאום רואה את הכל, הא?
את הרכב בסוף הרחוב,
את הגבר ליד המיטה.
|
בתנועה אחת מושלמת
היא מרימה את עצמה מעל הריצפה ונאחזת.
|
|
|
פלוס מינוס ז'
אמות.
(הערכה גסה)
בוליביה. |
|
