|
יליד 86.
אבל מה זה גיל בכלל.
לפני כחודש פרצה האינתיפאדה החדשה. התפרעויות בכל האזור, כולל
בתוך הקו הירוק. נהיה מסוכן להיות ברחובות. החיילים הישראלים
מאד מסוכנים. הם אמנם לא אמורים לירות עלינו אם אנחנו לא
מתחילים איתם, במיוחד לא אזרחים מהשורה, אבל מה כבר אני יכול
לצפות מילד בן 19 שילדו
|
הם דיברו המון. למרות שהם אף פעם לא נפגשו, הם דיברו הרבה מאוד
בטלפון. הקשר ביניהם היה מעולה. מבחינה רגשית הם הגיעו רחוק
מאוד. הם היו חייבים להיפגש, כדי שהקשר ימשיך להתקדם. אז הוא
לחץ קצת יותר מדי, והיא נרתעה. נרתעה עד כדי כך שהחליטה שדי.
|
יש לי אוקיאנוס. זה לא שקניתי אותו או משהו, פשוט נולדתי איתו.
אף אחד לא העביר לי אותו בירושה, ואף אחד לא נתן לי אותו במתנה
לברית. גם לך יש אוקיאנוס. לכל אחד יש אוקיאנוס.
|
יום אחד, חזרה רעות מהגן, והתיישבה, כמו תמיד, מול הטלוויזיה.
כל היום היא צפתה בתוכניות האהובות עליה, על נסיכות ונסיכים,
ומכשפות רעות וגיבורים טובים.
עד שהגיע הערב, ואימה של רעות הגיעה הביתה מהעבודה.
|
יום גשום. את מתקרבת לקופה, אך במקום שהקופאית תהיה אדיבה
אלייך, את צריכה להיות אדיבה אליה כדי לקבל כרטיס כניסה.
את נכנסת למוזיאון. חמים במבואת הכניסה. על הקירות תלויים כמה
ציורים עם הסברים ליד. את בוחרת לקחת סיור מודרך. ההסברים לא
בשפה שלך ולרגע את חושבת
|
מסדרון. צר וחשוך. אתה עומד בתוכו, לא יודע איפה. במרכז, בסוף
או בהתחלה.
ואתה רוצה להכנס באחת הדלתות שפזורות מימין ומשמאל, כדי להגיע
לדלת האחרונה.
באיזו דלת תבחר?
בעלטה כבדה אינך יכול לבחור.
|
מכירים את ההרגשה הזו,שאין לכם זמן? פשוט שכל מה שאתם רוצים זה
עוד שעה לישון? עוד שעה אחת לפני שחוזרים הביתה מיציאה? עוד
שעה אחת להיות עם החברה? בסך הכל שיהיו 25 שעות ביממה, לא בקשה
מוגזמת.
אני גיליתי את הדרך להגשים את זה.
|
יש תינוקת אחת, משה. כן, משה זה השם שלה. סבא וסבתא נורא
התאכזבו כשהם גילו שלא יצא בן לקרוא לו על שם סבא רבא משה.
ההורים שלה, שמחשיבים עצמם כליברלים, החליטו שהם עולים על הגל
של היוניסקס, וקראו לבת שלה בשם של בן. זה הרגיז מאד את סבא
וסבתא.
|
"שכחתי איך זה נראה! אני רוצה להגיע לשם, לכל הכחול והעומק!
למים הכחולים והנעימים. אני לא יודע איך המקום נראה ואיך הוא
נקרא שכחתי. כבר הייתי שם פעם, ואני רוצה לחזור!"
הזר שמולי חזר על דבריו זו הפעם השלישית ברציפות.
|
חאלס עמד בלב הקניון ההומה, וידע שזה בדיוק הרגע המתאים. אם
הוא יתפוצץ עכשיו, הוא יהרוג עשרות ציונים מסריחים. אמנם הוא
יהרוג בעיקר ילדים, אבל זה ממש לא הזיז לו, הילדים האלה יהיו
חיילים ציוניים בסופו של דבר, וירצו להרוג את משפחתו.
ומצד שני, אם הוא יתאבד, מש
|
היא נפרדה מחבריה ב4בבוקר, אחרי שחזרו מהמועדון.
היא נפרדה מחבריה ב2, כשהמונית הגיע הלאסוף אותה מבית ידידה.
היא התחילה ללכת לכיוון הבית, היו לה כמה דקות של הליכה
בחושך.
המונית הורידה אותה בפינת הרחוב שלה, מרחק של שתי דקות הליכה.
|
זאת היתה הפעם הראשונה שלא קיבלתי את מה שרציתי. כן, הייתי ילד
מפונק, שיש לו אבא ואמא קרייריסטים, אבל עשירים מאד, הבעיה
הייתה שהם עבדו הרבה, ואת כל הערכים שרכשתי, למדתי מערבים
ופיליפיניות שהתחלפו אצלנו מדי פעם. מאז גדלתי, ואבא שלי לא
כ"כ אהב את העובדה שאני
|
את מוכנה בבקשה לא לקרוא אותי?
בבקשה תצאי מהחלון הזה, או אם את קוראת אותי מדף, אנא קפלי
אותו ותשכחי ממני, או קיי? כן כן! אני מדבר אלייך, הקוראת!
|
זה עולם של מרובעים.
הם שולטים על כולם. כל דבר בעולם הזה שלהם.
הכל התחיל לפני כמה עשרות שנים. כמה משולשים השתלטו על אירופה,
וגרשו את כל מי שלא היה משולש.
ואז פתאום המרובעים האלה באו לפה, עיגולנד.
|
קופסאת גפרורים מלאה
שתספיק לי לחצי שנה
לנסות שוב ושוב להדליק את האש.
|
It's wondrous what a hug can do,
A hug can cheer you when you're blue.
A hug can say, "I love you so.",
Or, "Gee! I hate to see you go."
|
and it's sad like the dead
it's hard as the moon
which is less beautiful than her
I will not try harder
|
אבל אני מסומם,
מכור לעט.
אני משתחרר,
מתעופף אל-על.
|
אחותי, תמיד לצידי, תמיד לימיני.
אחותי, אוהבת אותי יותר מכולם,
כך היא אומרת כשהיא לא מרוגזת.
|
שני הטעמים מתערבבים על לשוני
|
הם היו שבעה,
היא היתה אחת
|
יום שישי את יודעת,
אין בעיר מסיבה,
|
קשה להיות חברה וחצי,
וקשה גם להיות בלי כלום.
קשה לאהוב שתיים,
קשה לחיות עם תחושת ההחמצה.
|
לא תטייל הילדה בגן,
אחרי עצימת עינו של עדן,
פן תפגוש בבן בליעל עם לב מאבן.
|
איך מתנצל?
והאם היא תסלח?
|
גופך הרוקד זז בידי,
חיוך עולה על שפתיי.
|
כבר הייתי מת.
כבר הייתי במקום של חוסר רצון.
ואז היא באה,
אחזה בליבי הדומם.
|
את האור שלי,
האור שלך חזק מדי.
|
הייתכן שהבראתי?
הייתכן שאני כבר לא חולה?
תמיד אמרתי שקשה להבריאני,
תמיד חשבתי שמונוגמיה זה לא אני.
|
השנה היתה 2002, לפני 90 שנה בערך. ברחובות הסתובבו בני בליעל,
גנבים, רוצחים, לא כמו עכשיו, שכל אלה מאחורי סורג ובריח. הפשע
השתולל, האבטלה היתה באחוזים גבוהים ממה שהחברה יכלה להרשות
לעצמה, 16%-17%, כולל אותם, את הגורם לכל הרוע.
גם המלחמה הנוראה, שנמשכה אז
|
כשחזרתי מפולין, נשארו לי המון דברים שמזכירים.
החלטתי להכניס הכל לקופסא, ולשמור.
|
אם עכשיו דינה מתה, ובגללי אמא שלי לא ידעה על זה קודם, זה
יהיה מאד לא נעים. חשבתי גם על בת הדודה הרחוקה שלי, שמאד
קשורה לסבתא שלה. אבל מהר מאד דאגתי להרחיק את המחשבות האלה
מהראש.
|
דבר ראשון, אני רוצה לבקש סליחה. סליחה מכל האנשים שדור אהב.
מכל החברים והידידות. כל האנשים שאהבו אותו.
ראיתי שזה בא, ולא חשבתי שהוא באמת יעשה את זה.
הוא שלח לי מכתב, לפני כמה חודשים. מכתב התאבדות.
יש פרטים שרובכם הגדול לא יבין, לא יבין, בעצם רק אני והוא
|
עם ישראל מאוחד. דתיים, חילונים, רזים, שמנים, שחורים, לבנים,
צברים, עולים, בלונדידנים ושטנים.
כולם מאוחדים נגד הג'ינג'ים.
|
כל מה שלא מצא חן בעיני, יכולתי למחוק. לא רק דברים כתובים. כל
דבר. זה התחיל כשישבתי בשיעור, והיו מילים של שיר ממש גרוע על
השולחן. רציתי למחוק אותן, אז העברתי את המחק בצחוק על השולחן,
ככה בעדינות, מתוך תסכול על הפקציזציה. גם חלק מהשולחן עצמו
נמחק, ונהיה חור
|
אני זוכר את הרגע במדויק. זה עובר לי בראש בהילוך איטי כל
יום. איך האור ברמזור התחלף, והוא התחיל לחצות, ומפלצת הפח
התקרבה אליו במהירות. ואני, במקום לעשות קצת רעש, להזהיר
אותו, לא עשיתי כלום. פשוט נתתי לאסון הזה לקרות ולהרוס לי את
הקריירה.
|
עיניים אדומות מבכי עמוק,
שיניים צהובות מסיגריות עתידיות.
דמעות שקופות של צער גדול,
ותקווה רחוקה לעתיד ורוד.
|
בעוד כמה שעות אתעורר בחדר לבן, כשהרבה צינורות מחוברים אלי.
אני אתעלם מהרגשנות של אימא שלי, ואשאל מה קרה?
והם רק יזילו דמעה ויגידו: "דור, הייתה תאונה."
|
"צ'יואו, איך נמאס לי מהמורה המטומטמת הזו ללשון! מה היא
חושבת, שאם אני מדברת עברית אז אני גם אמורה לדעת אותה?"
"כן הא, (לעיסה) באמת סתומה זאתי. מה, היא לא יודעת שאנחנו
רואות אקזיט כל הזמן ומדברות באסקייפ? מה נראה לה, שזה
בעברית?"
|
כל יום יושבת הזקנה ליד עזריאלי, תחת שמשייה.
אין להם פנים. האנשים שהקימו את המדינה והיום חיים תחת שמשיה
בתקווה שמישהו ירחם עליהם. אין להם פנים, הם באופסייד ובקרוב
יעלמו מהעולם.
|
התחדשות. צמיחה. ושוב, איזה יופי האדם מקביל לטבע. כאילו שואב
ממנו. יחסים הדדיים בלי לשים לב.
|
אל הארכיון האישי (23 יצירות מאורכבות)
|
|
מי אמר למי?
תשמע דרעי כנראה
שאתה אשם אבל
בוא נעבוד על
כולם שאתה זכאי
מטיס רב חובלים
טייסים |
|
