|
חשבתי שאיתך אכבוש את העולם
חשבתי שאת האמת הצרופה
בכול פעם שהסתכלתי בך
בכול פעם ששמעתי את קולך
בכול חיבוק עם כול נשיקה
הייתי המשענת, ואת התאומה
.
הבליטות והשקעים התאימו.
אמרת לי פעם
שזו אותה תבנית יצוקה
.
לבסוף כן לבסוף
זו הייתה אשליה
לא ידעתי שנפשך חולה
ואת הצגה אחת גדולה
היה שלום
גברת המסכות
ברגליים משוכלות, מאחורי הפרגוד
הופעה אחרונה, המציאות מכה
הקהל התפזר, ואין עם מי לדבר
|
עת לכתך אחרי בארץ לא זרועה
פגשתי בענייך את מבטי התוגה
|
בין מבט למילה
בין נגיע לשתיקה
בין חלומות לתקווה
|
ואני נווד כל חיי
שהשאיר מאחוריו נפש תאומה
כשאמר לה די
נתתי לבקבוק להציץ
את זיכרונותיי
|
אם הייתי יכול
לקחת דקה אחת אחורה
שם בקבינה
באותו לילה סגרירי
|
מי מאיתנו לא לגם מבאר התוגה
למי מאיתנו היא לא הכאיבה
וכווצה את הקיבה
|
הבאתי לך פרח
צחור עטור בגבעולי תלתן
ראיתי את האור בעינייך
היית שלי באותו הרגע
אצבעותייך סרקו בשערי
|
הייתי שם
חיפשתי,
לא נשאר דבר
רק זיכרון בנאלי
|
שקית נייר צהובה
טמונה מתחת לבית שחיו
ובצעדים מדודים משרך הוא את דרכו
כשלפתע נעתקה הנשימה מאפו
|
כשאת פה, ואני שם
כשאני כאן, ואת לא
מין משחק מחבואים שכזה
את נסתרת, אני גלוי
|
לאורך שדרת הקטקומבות בפירנצה
נקברה אהבתנו
באפלולית המסדרונות ידענו שאבדנו
|
יושב מולה, ויודע שאותה אתה אוהב.
שוכב לצידה, ומרגיש שאיתה תרצה לחיות.
מדבר איתה בטלפון, ובטוח שהיא עצם מעצמך.
חולם, והיא חלק מחלומך.
|
אני מאוד אוהב את השעות האלו, שבהן עומד להסתיים לו המאבק
הנשגב בין חושך לאור.
אוהב את הדקה הזאת, שבה אני מתגלגל מהמיטה אפוף קורי שינה,
והדבר הראשון שהייתי מבקש לעשות זה לשלוח יד לכיוון שלך ולדעת
שאת עדיין לידי, שקועה בשינה עמוקה.
|
|
|
כמה פעמים אני
צריך להיכנס
לבמה ביום אחד
על מנת להיות
מוכר כזכאי
לתוכנית גמילה? |
|
