[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אני סימנתי על עצמי איקס ענק באדום זוהר, שכולם יוכלו לראות,
אבל עדיין אף אחד לא שם לב

זה אף פעם זה לא מספיק אתם יכולים להבין את זה?

לנסות לגעת במשהו שבסופו של דבר אתה יודע שלעולם לא תוכל
לתפוס...

זה כאילו מישהו בא ותלש לי אותו מהחזה ומאז אני מסתובבת בעולם
כאדם חסר לב...

אגדה
היה הייתה ילדה יפה,
לפחות מראות עין של מישהו אחר.

אותה הילדה הייתה מאוהבת בעצמה כל כך שהייתה מבלה שעות מול
המראה, מודדת את בגדיה ומשבחת את שלמותה שוב ושוב. מלאך אחד
קטן התעצבן מיהירותה של הילדה והחליט ללמד אותה לקח חשוב

ואני שוכבת על הרצפה, רטובה מבכי כמו סמרטוט ישן, מסתכלת עליו
מלמטה. כמו עיוור בחושך נגעתי במדרכה הלחה סביבי. כבר לא בטוחה
ממה. אולי מהדמעות הרבות שבכיתי, מתחננת אלייך... אולי מהגשם
שהחל לרדת, אולי מהדם אשר נמרח על ידיי, גופי ופניי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
עמדתי שם ונתתי לך לחבוט בי
ואז ליטפתי את פנייך
ובכיתי בשבילך

קשה לי להגיד לך לעזוב אותי בשקט,

קשה לי להגיד לך לתת לי לבכות לבד,

קשה לי להגיד לך ללכת

כי אני יודעת שלא תחזור

מבחוץ,

בונה חומות גבוהות

שמבפנים כמו קסם אט אט מתפוגגות

בשקט,

מבפנים הסכר נשבר

אך את נשארת שקטה,

את שמחה...

הו...

כמה שאת שמחה

כי החיים טובים...

והקבר
שכבר רטוב מדמעות יגון מדומות
בוכה כבר הוא עצמו
על כך שאני חוזרת אליו גם הלילה

בובת חרסינה

שיכורה מהבטחות שווא.

אלמנה שחורה

כואבת את כל האהבות המתות.

הו,

האופוריה הנובעת מהכאב.


הליכה על חבל דק

בין טירוף

לשיגעון

כבר לא צריך חמצן

כבל לא צריך מקום

חם ודביק

אבל כבר לא מרגישים.



לכמה שניות העולם נעלם

אך הוא חוזר

כמו פצצה שמחכה להתפוצץ,

אחרי שתיקת המוח

חוזרות המחשבות

ויש נערים בצבא

ויש ילדים שם ברחוב.



מכונית שחורה נוסעת בשקט

אהבת

ועזבת

ברחת



עם הרוח.

שם מאחור

עומדת

שפופה

כזקנה

מובלת



לחבל תלייה.

נופלת וקמה,

חתולה

חייה על נשמתה

האחרונה.

בנשימתו

את ההמשך אתם בטח יודעים,
הוא הרי ברור מאליו.
היא גרה בתוך בית זונות
באמצע העיר הגדולה.

צועקת לשמיים
אך אינם שומעים אותי,
צועקת למרחקים
צעקה חלולה

כשהיא רואה אותו היא לא באמת מסתכלת,
כשכואב לה,
היא לא באמת בוכה.
כשהיא גאה,
היא נובלת.
היא סובלת,
אבל לא,
לא באמת אכפת לה.

גם אם נגמר הזמן
וגם אם כבר חושך בחוץ
אני אלבש את המדים
ואצא אתך לקרב.

המלאכים בוכים הלילה,
אם תהיו בשקט תשמעו.

פואמה
הם רצו לתוך הים

שוחים עמוק יותר ויותר

הם לא יכולים לברוח

גם אני לא.

להתפוגג לוקח זמן
לפרוש כנפיים ולעוף,
לברוח.

כמה אפשר ללכת,
ללכת ללא סוף
ללכת ללא כוונה להגיע.

טובעת שוב ושוב

נופלת עמוק לתוך היגון,

נשברת לאלפי רסיסים.

שואה
כפחם,
נעלמים בענני עשן
בוכים דמעות של אש.


ושותקים,

שותקים לעד.

בלדה
כך צעדים חרישיים נפסקו

הלחישות השקטות נעלמו

אבל רוח בעצים ונהר הדמעות לעולם לא נפסקו.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני נהנית להקשיב לדממה

המים נעים,
ושוצפים
וקוצפים.
ואני נמשכת,
נופלת,
טובעת
וקמה.

חוסר אונים
למה אי אפשר לשמור את הרגע?
אותה שניה של צלילות.
עברתי באמצע הכביש המהיר,
המכוניות צפרו מסביבי,
אבל לי לא היה איכפת.
שניה של צלילות,
שאתם תקראו לה שיגעון.




מינימליזם.


תרומה לבמה





יוצר מס' 57100. בבמה מאז 30/11/05 23:48

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לדולי נטיב
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה