|
DT
בדל זיכרון
הוא עונג מבליח,
מתמהמה
כמחכך בנו דעת
עוטה משובת נעורים
אבודה
נטועה בעבר זועק
לא לגעת.
|
עיניי נודדות
לשמיים טבולי חושך
בולע מחשבות
|
שמים שחורים היו בך תכלת פורצת
מכתבים של רילקה ליוו
תפילתך לאל בקרון מספר 12
האירו את הבלתי אפשרי
|
נותרנו צלובים
בין אין והיה
|
אני עיסת געגועים
רוצה אימא מלטפת,
משוטטת בעיניים עצומות
שותתת דימיונות
|
כשירח מלא
עגול וצהוב כאבן בוערת
מוצא מקומו בתוך אפלה
ארמון על ירח
נברא נדבכי הזיות
|
אל אופק מוות
עפה נשמת אבי
|
נקרעת בין להט, שם,
וצינת בוקר אוגוסט, כאן,
|
אצבעותיי דחקו צבעים
על לבן
חשפו קימורי מבואות
|
מודה אני
על שחצית עמי
חלומות לילה הקץ בנפשו,
והסגת בי אופל מפני אור
|
חיי קלילות מדומה
מפרנסת בתי קפה.
מנסה ללכוד זמן תועה
בריחוף על קצות אצבעות
|
החושך הינו חוטי תיל של
משי שחור, שער ממלכת האופל
|
נקרעה שלוות רכס פצוע
בצפירת אמבולנס מפלח זיכרון
על פני מידרון נכנע
|
הירח חתם השמיים
במחצית אונו המושאל.
כאדון לעצמו סרב להודות
שענן אקראי או סיבוב אדמה
מאלצו לנהוג בהסתר
|
סביב רכסים
נוטפי אבק ערב אפור
עיקש מתמיד
סוגר מרחבי
|
איני מחפשת אחיזה בחוף מבטחים
מבקשת שכפול צבעוני של רגע אחד
באינסוף פעמים.
|
אבני דרך משולי משעולים
טומנת בעומק כיסים,
|
היה אתה, צולל
מחליק בי מעמקים בתנועת אורות
מעגלים
גבוהי גלים
באים והולכים
ושקט.
|
ימים בהם יונקים
מיתרים מירח מלא
פורטים סרנדה
לשמש פולשת
ללילה,
|
בסטארבקס
רוצה לשאול העושה בקפה
האם כשמתים,
מתעוררים מת?
|
עצים לא פוגשים רוח
לא מפזרים לחש מילים.
|
נאספת, נטמנת, בך עור בעור
פעימות דופק שלך
נושמות בי.
|
נכונה לך
כאפידרמיס פעור
מקדמת פניך
לא בצהלה,
|
כערבה מרכינה
מוחה, דמעת פני אגם.
|
בזכרוני, מראה של
גבעות יורקשייר
|
ואני
ערוץ מבוקע
יובש,
עטור זיכרון נחל
|
מבעד לצעיף של דמעות
תוגתו היתה לה ערגה
נשטפה כמיהה מערטלת
לזיכרון המגע בימים של עבר
|
בדו שיח
אדמה ושמיים
מכנסים לתוכם, קרנו בוהק
ססגוניות חגיגית
בהווה נהנתן.
|
שוטטו המילים
נאחזו בעבותות
זרמו בחוטי האור
כפרודות מנופצות
|
נושאת קינה על אובדן ערפילים
ונותרת באור מסנוור קורע
מסכות, צובע בי קמטים.
|
צביטתן שאיננה מרפה
כה כואבת
|
שכונה ערטילאית
ללא קוו מוצא
עולה בעשן שרפות מזדמנות.
לא הייתה נווה
צדק לא נמצא בה.
|
אני נקודה על קו מרחף
רגליי לא ניטעו בקרקע
ראשי
בענן מזדמן
מעופף
|
אהבתיך צולל מים לעומקי
ואינך מבחין בי צפה לקראתך.
|
מסרב לקצף זעיר של אדווה.
כפות רגליך מעסות חול
ברוך א י ן ס ו פ י
|
לילה הינו אספן נאמן
לנדבכי ימים
|
אני, בחיוך מסוים
פוגשת מילים נמלטות
מנקדות עורי בסומק
|
כשאמא מתה
בכו העננים בתוכי
ופניי לא כוסו בגשם דמעות
|
כשעיניי מתרגלות לחושך
בקווי המתאר
מתפשטים הצללים
|
הקורא בשפת סימנים
חש מתארי ברכות מופלאה,
|
שכבתי בתוך מוות
מוות שכב בי
נעץ מבט
והקים בינינו
מחיצת מילים
|
רציתי לגעת בשקט
הנודף מהרי קומבריה,
ובי רעשו מילים.
|
יודעת שמהעבר האחר, תחכה לי, או אני...
אתה יודע, מלאך המתים לא קוצר כרנולוגית.
|
שגשם יורד כאן היום מבוקר עד ליל עד בוקר כולל,
אתה לא חוצה קו, לא משלח אותות, לא מופתים.
|
רוח קרה חבטה כשפחה חרופה
בשטיח ישן, אבק התרומם כגיצים של מורא.
|
הנח לי לשקוע בקמטי פניך
כמאהבת מימים עתיקים
יהיו חרוזים מקשטים קיומנו בתפילה
שתחייה מעבר המילים.
|
מכל השפות שידע אבי
לא היתה שפה בה דיבר אלי,
חיבת שפת גופו
נותרה אילמת.
|
היינו צל ועוד צל
מקפים
בנקודות אחיזה רופפות
|
מריבוע חלון במרחק
צוללת,
ועולם במנהג יומיומי
מבתק בתוליות
בקולות אלימות אילמים
פורמים שקט.
|
ברקיע גלימה אפורה
סדקים מתהווים
מסתננים שביבי אהבה
ממרחק גיאוגרפי
|
נדדו, להקות, להקות
מסדר כנפיים,
לפני שמיים בחילופי עננים.
|
כתפים ראשונות למגע הצנה
גב מתרפק על רוח קלילה
מבקש אצבעות לומדות
|
קרבה שבת שותקת להרים
בשבל שמלה מתארך
מאפק עד לענן שקוף
נגרר בזהירות, לא החלטי
|
התמסרות לרוח באה,
הולכה, אינה מתעכבת
מרפה כשנחוץ
מחבקת כשרוצה.
|
היו הפסקות
בהן הייתי גולה מחיי
|
כונסת לך תפילות
ילד פנינה
בימים בהם
אתה
ניתק מצדפה
מגנה.
|
הכל חד בימים אלו
קולות,
רסיסים.
|
נותר חיוך
עוגן מוטל על יבשה
נאחז באבן.
|
בקבוצות שורות
בבדידות נקודות
הציפו בי נהרות
גלגלו בי מדרונות
מוכת סנוורים
בי מוטלות כוויות אותיות
ברקמה שתי וערב של חלומות.
|
אין עצים, זועקות אבנים
עליהן חרוטות אותיות -
עם תאריך הנפקה ופקיעה
אשראי קצר מועד
|
עטפה פיתוליי בחוטי זהב
סרגה בי פוזמק אהבה.
|
לי הלילה לא מסביר פנים
מסרב לשבות אותי בקסמיו,
לכלוא אותי בסבך חלומות.
|
באגם ווינדרמיר
השקט שר
צף ממצולות.
|
שא דרכון של תקווה,
והיה צולח גבולות וימים
לעברו השני
של ירח שלי
|
שותת עצמי בספקות
נושקת
סלע
למרגלות
|
ציור בפסטל רך על נייר
40X55 ס"מ
|
4 ציורי פסטל רך
כל גיליון 45X60 ס"מ
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
קוס שעיר זה
רגיל
קוס מגולח זה
משובח
קוס עם זיפים זה
כבר סאדו
ד"ר מישה רוזנר
גניקולוג ולגרי |
|
