|
עוד שמש יורדת
והירח הטעון הזה שוב
עולה
ארור תהיה.
|
איך את לא רואה
איך מסתמנת לה בגידה
|
והיא -
חסרת הגיון
מלאת כשרון
מתלקחת בי כל יום
מהדהדת בחלום
היא
לא שוכחת.
|
המחשבה עליך,
המחשבה על הלשון שלך בתוך הפה שלי,
על השפתיים החמות מנשקות ברכות
וסחף תשוקתי אמיתי
על כנות שלא נראתה, ועל פחד
פחד שכמותו לא חוויתי
לא חווינו.
פחד מלספר, פחד מלאהוב
פחד מלהיות עצמינו, אחד מול עצמו
אחד מול השני, ביחד.
|
על גבעה עירומה עמדה לה בשקט דמות לבושה
היא עישנה סיגריה, לעינה דמעה יבשה
מביטה למטה - אולי תקפוץ לתוך האימה?
על גבעה חשופה עמדה, נסתרת - עומדת ובוהה.
|
נראת כל כך בטוח בעצמך
הראת והבטחת לי כמעט הכל,
והכל שלך יקירי- בשביל אחרים זה מזה המון.
|
היא...
שולחת ידיים לתוך חבית מלאת מי שלווה
ושוטפת, משפריצה על גופה.
|
התפוגגתי
ונשכחתי
וטרקתי בעוצמה שלא הייתה מביישת
אפילו אותך
באחד מהרגעים המלוכלכים שלך
|
נשימה, רקיעה, עוד מליון פעולות בשנייה
היא יושבת, נוזלת לאט על הספה,
מרכינה את ראשה ולא בטוחה בעצמה.
העיניים נעצמות, אין לה מושג מה היא עושה כאן,
העיניים נפקחות, וכל מה שהיא רואה מולה
זה הוא.
|
כאשר נעלמה לה השמש ונעלם החיבוק, נשאר הים עומד.
דקות מאוחר יותר, בחשיכה הבתולית של הערב, יצפה הים בזוג
אוהבים מתעלסים על חופו. הוא לא ממש אוהב, אבל המילים שלו
תמיד משכיבות אותה בסוף, והיא יודעת שכך הוא מרגיש, היא מרגישה
אותו, הוא מרוחק, אלו המילים שלו ש
|
אני יושבת עכשיו על ספסל תל אביבי, מחכה בשממה.
השעה היא שעת בוקר מוקדמת, אך נראה שהעיר כבר מזמן התעוררה.
עשרות אנשים כבר עושים את דרכם למקום מסוים, נחושים בדעתם
למהר,
ואני שואלת למה.
|
מוזיקה.
מה שמוזיקה עושה לי.
כל חלקיק בי מתמלא בדם, במרץ,
בלי סוף, בלי התחלה, בלי קצוות שצריך לחבר.
|
כל כך הרבה רגש מהול בתהיה
כל כך הרבה טוהר נגוע בדחייה
תשוקה ענקית שמסתבכת עם עצמה
ומשפטים שנסחטו
לאט לאט
בקפידה ובשקיקה
במיוחד בשבילך
|
כל צליל נשמע אחרת
כל כלי נגינה מופרד לחלוטין
עולה וגועש מתמשך לו גם רגע אחרי שהפסיק לנגן
שני מצטרף ויוצר הרמוניה שקשה לי לעכל.
|
|
|
אם אני רואה את
הפר שועט
לכיווני
והספקטרום של
הקרניים שלו הוא
עם סטיה ברורה
לאדום -
אני מבינה שאני
בצרות
פרה |
|
