|
נערה בת 18, אוהבת לכתוב סיפורים עם מסרים ומקווה
להתפרסם בזכותם בעתיד
היא חשבה שטוב לה, שיש לה חברות, שלמישהו אכפת ממנה... עד שהיא
גדלה. היא התחילה להרגיש דברים חדשים. בלילה היא היתה בוכה
וביום היא הרגישה הרגשה כזאת כמו שמישהו מנסה לחנוק אותך
בגרון.
|
הרבה פעמים ישבו הוריה ליד השולחן הגדול בסלון עם כוסות קפה
ודנים כל הלילה בקושיה שנקראה באותו זמן - ביתם הקטנה ולאט לאט
נקראה - הנערה ההיא.
היא נפגשה עם פסיכולוגים, אותם אנשים שהושיבו אותה על הספה
ונלחמו אחד בשני שיצליחו לפענח ולזכות בכבוד הראוי למי שמצלי
|
אמא של נתן נוטה להאמין שמורים הם בני אדם, כאלה שמותר להם
לטעות. אמא של נתן מתייחסת למורים כמעט כמו שהיא מתייחסת
לעצמה; בסובלנות בסלחנות, אם יש בעיה
חינוכית/התנהגותית/ריכוזית, עוד נימצא לה פיתרון הולם. כן,
הולם. אימא של נתן היא... מורה.
ואבא של נתן, כא
|
כל יום המשבר היה גדול יותר
כל יום ההתמודדות נהיתה קשה יותר
עד היום שבו היא החליטה להצטרף לעדת המאמינים שלה
שבמקום שיקראו תהילים לרפואת, יגידו תהילים לעילוי נישמתה.
היא החליטה שזהו- זה סופי.
|
לפחות הם לא יראו את ההומלסים עם המספר על היד,
לא ירגישו אשמים על מה שקרה לניצולים
מתחננים שיתנו להם לחיות
זהו, הם נגמרים לנו מול העיניים
הילד שלי לא יכיר אותו...
|
להרגיש את התחושה
שמרגיש כל אדם
לפני שהוא בוכה
אחרי שהוא נעלם
ולשתוק
|
|
|
לא מתפנה!
סלוגן שבא לו
להישאר בריבוע
של שלח לחמך. |
|
