שלום לכולם.

אני רוצה להודות לכולכם, על שהקדשתם לי מזמנכם. אני
יודע שלעיתים קרובות לא הייתי ראוי לכך, ולמענכם -
עשיתי כל שביכולתי על מנת שתדירות הישנות מקרים אלו
תלך ותפחת.

לא טעיתם: הורדתי את כל היצירות שלי מהדף.
אם מישהו תוהה מדוע, התשובה מצויה בשני הקטעים
היחידים אותם השארתי.
שני הקטעים הנם ארוכים, ואין איש מחוייב לקוראם.
הקטע הראשון מאופיין כמונולוג, ועלי להודות כי זהו
הקטע האמיתי ביותר שכתבתי בחיי.
הקטע השני מיועד לזוג עיניים אחד, אולם לא בכדי הוא
גלוי בפני שאר העולם. מוקדש לאדם היחיד שאיכפת לי מה
הוא חושב.
שני הקטעים מסבירים הכל, אני חושב. מלבד מספר
נקודות:
נמאס לי לראות שירים של "כמה אהבתי אותה, ועכשיו היא
איננה" או "אני כל כך אוהבת אותך, בוא למיטה".
נמאס לי להעיר לעורכים פעם אחר פעם על הרמה הירודה,
ועל כך שאומנות אינה בהכרח קשורה לאות השביעית
ב-א"ב.
נמאס לי מהרדידות, נמאס לי מתגובות טיפשיות. נמאס לי
מילדים טיפשים שמשוטטים ברשת במקום לשבת בכיתה
וללמוד.
אתם אינכם ראויים לי ואני איני ראוי לכם, וקבלו את
זה כיצד שתרצו.
האומנות, לאן? האם כל שנותר מביטויה של הנפש האנושית
הוא עוד סיפור אהבה צולע או עוד שיר המחקה באופן
גרוע פוסט-מודרניזם חסר כל משמעות מלבד זו המובנת
מאליה?

בכל אופן, תודה למי שליווה אותי, למי שידע לתת
ביקורת בונה ולא רק "אהבתי".
תודה למי שאהב את היצירות שלי, למי שהן עשו לו את
היום.
אני לא מתכוון להיעלם מהאתר, אולם נוכחותי כאן תפחת
בהרבה. והדף הזה לא עומד להתעדכן.
אין לי מספר ICQ לתת לכם, אולם אם יש כאן מישהו
שרוצה לדבר, לשאול, להעיר, למצוא אוזן קשבת - את
הדוא"ל שלי אני בודק באופן קבוע. תשובה מובטחת.


- שלכם,
 דמעת אמת.

סיוט ליל חורף אוטוביוגרפי זהו מונולוג אישי, שהועלה לרשות הציבור בעקבות התגברות נוספת, בפעם המי-יודע-כמה, על נסיונה הנואש של הנפש להימלט מהתוכן הריקני האופף אותה, ומאיים להטביעה, בכך שתאבד את שפיותה. עם הקוראים הסליחה; הימלטו, כל עוד אתם יכולים. עבורי, זה כבר מאוחר מדי.