|
קיילן
לעוד אנשים שבוער בהם
שנמצאים במקום שבין ארציות
לבין ראש עתיר דמיון
דרקונים וארצות חלום.
המוסיקה, הגשם ומר רציונל.
ודמעה ביניהם מתרגשת מאד, אבל לא יוצאת - תקועה.
|
ושומעת קולות
קולות מושכים, דוחפים, בועטים
|
קילקלינוי
נישא הרחק עם זרם גל
רוחות את סירתו סוחפים
רחש בחש הגלים
|
איך אישה קטנה וילד
כבולים במוסכמות
|
ואת - את יודעת
וכל צעד מכוון כולו
כמו שהוא נע מעצמו
|
נמצאת גם באפור
אפילו השחור שלך
זורח
|
הזמן הבלתי ממשי של חיי
מושך אותי לוך ושוב
|
לישון בתוך האדמה - שלווה
לא לחשוב על כלום
לא להצטרך לזוז
להיות לנצח בחלום
|
זו אני שהבאתי אליך
חודש מסעיר מלא להט.
זו אני שלימדתי אהובתך
מה זאת קנאה.
זו אני שאש אהבתך
צרבה את ליבה.
|
לו היית ציפור
על פסגה של ההר
לו העמק
כל בוקר לך שר
מנגינה ירוקה,
ספוגת טל
|
אני לא רוצה
להיות
בתוך הכיס שלך
כשאתה כבר לא כאן
|
שכחתי אותך המדבר
שכחתי דמותך לעת ליל
שמים צפופי כוכבים
מאירים את השקט
|
מרגיש צעיף מאושש
מגיע ליד
אישה מצועפת כוכב
|
פסל את דמותך בבוץ
בבוץ הרטוב והלח תפסל
תחת שמים קודרים
מטילים מימיהם על פניך
גופך הרטוב שפיסלת
|
האהבה קוראת אלי
מבין הסדינים
רצה בדרכי לכתוב שיר
והנה..
|
עתיקים עורו משנתם
ענקים - דרקונים
ואותי היא קראה למצולות
|
במצולות, מתחת גל - בשקט
תהומות השכחה
איפה היית לאחר שעזבתי אותך?
|
הי באיה, אני דורכת שוב על החולות, יצאתי מן המצולה, הבוץ
מבצבץ לי בין הבהונות.
אבל, באיה, אני לבד.
'קיילן- את יודעת שבסופו של דבר גם ביחד וגם לבד, האדם מחליט
לעצמו לבד.
|
בבית הקפה המחושש, היה בליל של אנשים. נשים, גברים, צעירים,
זקנים, כולם- כולם היו יושבים ומחששים.
מדי פעם הייתה מגיעה ילדה, היו מציעים לה ש'חטה.
|
|
|
אני שונא את
האיש האדום
בפינה העליונה
שצועק!
שונא אותו!!! |
|
