|
תחתונים וחזייה יפים- יש.
רגליים מגולחות למשעי- יש.
תעודה מזהה כלשהי- יש.
ההגיון העומד מאחורי הרשימה הוא ברור: אם נקלעת לפיגוע או
תאונת דרכים ולרוע המזל גם מתת, לפחות תספקי גוויה יצוגית
וניתנת לזיהוי
|
אספתי את חפצי וצעדתי לכיוון בית הקפה ושם לאחר ראיון קצר
התקבלתי לעבודה כמלצר מן המניין ב"not my cup of coffee", מוסד
ידוע ובדרכו להיות מיתולוגי משום שצלח את שנתו השלישית ולא הפך
לסושי-בר/מסעדה איטלקית והחליף בעלים רק 4 פעמים מיום פתיחתו.
|
השטן שכב פרקדן על ספת הפסיכולוג ונאנח (אל תהיו מופתעים כי
השטן הולך לפסיכולוג. אלו הם זמנים מודרנים ולהיות נסיך האופל
זהו תפקיד שוחק)
|
את מפתח תקווה, זו הבעיה.כשאת מפתח תקווה אי אפשר לקשור לך
תארים דמוגרפיים. את לא מתל אביב- אוכלת שרצים או טעונת טיפוח
(תלוי מאיזה חלק). את לא מ"היפות של חיפה" עם הסקס אפיל
הצפוני.
|
אני הייתי הצלע הרביעית של החבורה הסודית שהקמנו בהשראת ספרי
אינד בלייטון וחסמב"ה. שלושה בנים ואני - סוג של בן אם לא
מתחשבים בזנב הסוס השחור המקפץ.
|
"תמות" היא אמרה לו. לא היה בקול שלה שום רוע, שום רגש למעשה,
וכשהביט לתוך עיניה האדישות הבין שאין לו ברירה וצנח מת.
|
היום שבו שירה הוציאה נגדי צו מניעה, היה היום המאושר בחיי.
|
כבר חמישה שנים אני פה ביזראל. חמישה שנים שאני עובדת אצל
אנשים זקנים. כבר שני בוסים מתו לי. חבל, דווקא היו אנשים
נחמדים, שקטים כאלה. עכשיו אני אצל סניורה רוזנקרנץ. יש לה
אלצהיימר והילדים שלה לא רוצים לשים אותה בבית חולים, רוצים
שתשאר בבית כמה שאפשר. הם ילד
|
צבא? כן, התגייסתי, אבל הבנתי שכל המסגרת הזו של צבא ממש לא
בשבילי, נורא לוחץ, אז התחתנתי. לא זה לא היה חבר שלי, סתם
ידיד שרצה לקצר שירות. הוא נורא סבל, הוא היה בחיל הים, על
הסטילים. אולי אתה מכיר אותו? אני זוכרת שהלכת לשם. כן, פדיחה,
אבל קצת הייתי דלוקה על
|
יש לו את העורף היפה ביותר שאי פעם ראיתי.
אני יושבת בקו 5 בדרך לתחנה המרכזית ומביטה בו. העור נראה חלק
וגמיש, אני נורא רוצה להושיט יד ולגעת בו. מעניין מה הוא יגיד
אם אקום, אתיישב לידו ואומר לו שהעורף שלו מושלם.
|
הדמעות שבכה שתפו מעליה, לוקחות את העבר כמו במצוות תשליך.
ידיו אחזו בה. יותר משחפשו אהבה נראו כחופרות בה מקלט.
|
דברים שצרחתי,כאבתי,בכיתי,
נעולים במגירה, בכספת, בארון,
שצבוע יפה ועומד בתקנים
של מדור העיצוב בעיתון הנכון
|
אני רוצה להיות סופרת מפורסמת אחרי מותה-
אבל עכשיו.
|
עוברי אורח הסבו מבט מהצורך החשוף
של ליבי השביר
|
כמו טייס קמיקזה, אני מפגינה גדולה בפני המוות
|
מתכוננת לפגישה כמו
שאהיד שמתכונן אל פיגוע.
מתנקה ומתמרקת,
|
בגדות הסיין של על שפת הירקון
ניסיתי לכתוב שירה תל-אביבית.
|
נשוכה בין שיניים,
מעוקלת לחיוך
|
לא כל שמיניסטית שטובה בהבעה תגדל להיות אנאיס נין
|
חשבתי שאולי יש לי דיכאון קליני, אבל המחשבה כל כך הצחיקה אותי
שכמעט נחנקתי
|
את משנת הנעליים (עם וריאציה על תיקים ואיבזורים אחרים) פיתחתי
לאחר נדודים רבים בין חנויות שונות ומוכרות מידה אפס וכלום
שלאחר בקשתי לראות מכנסיים הביאו פיסת בד שיכלה לשמש ככיסוי
לחור באוזון. אני נצמדת לשחור. שחור ונעליים.
|
שאלתי:"אדוני אלוהינו, מה נהייה? קוסובו, פיגועים, דודו טופז?"
|
קשה לי להתרגש משיר של שבע-עשרה הברות שרבות מהן מתחברות
למילים כמו "ענף זע ברוח" ואופס נגמר. מזכיר יותר מידי לילות
קצרים במיוחד,מאלו "שקורים לכולם".
|
אני מתחת לשמיכת הפוך, בשלב שבו
הרגליים כבר מתחילות להתחמם אבל
בגב עדיין יש צמרמורת.
אם מישהו היה איתי מתחת לשמיכה
הייתי מתחממת מהר יותר.
|
"אני אוהב אותך". זו הדרך שלו להשתיק אותי כל פעם כשאני
מתעצבנת שהוא לא זורק את הזבל.
|
"ישבתי והבטתי בדיו הזורם
מעט הפיילוט בחמישה שקלים שלי...וחושבת שאולי דווקא עט נובע
היה מתאר אותנו טוב יותר"...
|
בכל פעם שאני מרגישה את החלל מתרחב יותר מידי,אני מסתפרת. כאשר
אני מרגישה שהואקום שואב ממני את היכולת לנשום, אני שולפת
מספריים ומקצצת ללא רחמים.
|
כן, המודרניזם הפוסט-אינטלקטואלי-פרה-קולומביאני של הגשטאלט
מאוד מעניין אותי...
|
|
|
עדיף לשלשל קיא
מאשר להקיא
שילשול. |
|
