|
הכתיבה שלי נכנסה לתקופת בצורת
אני עדיין לא החלטתי אם זה לטובה או לרעה
ואז אתה רואה אנשים שלוקחים את העצמך שלך. שמתנהגים בדיוק כמו
שהיית מתנהג אולי, אם היית עצמך. ואיך שהם נהנים מהחיים יותר
ממך. כל העצמך האלה.
|
"ומה אם אני אמות?" בחיי, לפעמים נדמה לי שבין משפט אחד של
איילה לשני יש מליוני מליוני משפטים, ורק לעיתים רחוקות היא
טורחת לזרוק לי איזשהו רמז לגבי הקשר בינהם.
"מה תמותי?" עניתי במעין תערובת של חוסר עניין וחוסר הבנה.
|
קראו לה בת וזה הסיפור הטראגי שלה.
היא נולדה עם השם הזה, נשבעת. אבל הקטע שאני באמת צריכה להשבע
לגביו זה הקטע עם האח התאום. מבינים, במשך שנתיים בת הייתה חלק
מדואו, נחשו איך קראו לאחיה. למזלה לא היה לה שם משפחה מטורף.
היא בסך הכל הייתה חצי מהצוות "בן ובת יצ
|
תקעו לי מחט לווריד, חייכו אלי, ושאבו ממני דם. אחר-כך, מתוך
איזה דחף, כנראה, לזרות לי מלח על הפצעים, או סתם כדי לעצבן
אותי, לא יודעת, הבחור הראה לי את הדם שלי בשקית.
|
אף אחד לא טרח להסתיר ממנה את המעשה אשר עשה אביה. בת הרוצח
הייתה. ועל כן תיעבה אותם - הרי בקלות יכלו לומר לה שאביה
רחוק, שאביה ברח, אפילו שאביה מת. אך במקום לומר לה שאביה נטל
מיטלטליו נאמר לה שאביה נטל חיים.
|
"אני מנסה להגיע לתחושה הזו"
"איזו תחושה?" הוא ענה, מתעניין
"התחושה הזו, ממש לפני שמתייבשים. כשהעייפות היא רק רוגע וכאב
הראש הוא רק דגדוג במוח"
|
הוא ליפף גומיה סביב שערו ועדיין קצוות שיער בתוליות, שהיו
קצרות מדי מכדי להאסף, הסתבכו בין אגלי הזיעה שעל עורפו. הוא
הזדהה איתן, עם שערותיו הקצרות. קטן מדי, לאו דווקא מבחינת
גובה או גיל מכדי להאסף ובמקום זאת נגזר עליו לשחות באופן
תמידי בים של זיעה סרוחה.
|
מחר יש לאיילה יום הולדת. אלון אומר שזה לא יכול להיות. שיש
בעיות עם הניסוח, ושמחר אין לאיילה יום הולדת.
|
זה היה בערך בשלוש ורבע אחר הצהרים, לא הספקתי להסתכל בשעון.
סיימתי בית ספר לפני שעה וחצי, פחות או יותר, קצת התעכבתי,
הייתי צריכה לצלם מחברת של מישהי לפני המבחן הגדול. הייתי
בדרכי הבייתה. משאית ענק איבדה שליטה והתנגשה בדיוק בצידו
הימני של האוטובוס.
|
כל כך רציתי שנתנשק.
רעד של אור,
שבריר של קור,
בלב החמסין המתהווה.
|
ועננים המשתקפים בים
קצף לבן
|
ראשית הוא מניח ארבעה פסלי אצבעות בטור מוות מופתי ממצח לרקה.
באגודל הוא ישתמש ככלי שרת, יקלוט לתוכו.
|
זה לא תמיד יוצא לי טוב, אני מנסה להתאמן על זה, אבל לא תמיד
יש הזדמנויות...
|
נחנקת. כל פעם מחדש. מן שיגרה נוראית שכזו, לכבות את האור,
לשים שיר, ולצרוח לעצמי, לנסות לבכות, להצליח לעורר כמה דמעות.
אבל שום דבר שיוביל לנזילה אמיתית, סתם, אפילו לא טפטוף זעום.
|
יום ארוך וחסר טעם זה, למה אני מצפה? לכלום? הלוואי שלכלום.
אני מצפה לגרוע מכל ולטוב ביותר, ובין כך ובין כך אין הציפיה
מיטיבה עם האדם. במיוחד כשקרסוליו קרים ובטנו משמיעה קרקורים.
|
מנסה, בשארית הכוחות שעוד נותרו בי לפלוט את קיא תחלואי- מילים
ראנדומאליות, תיאורים חסרים, שאריות ממה שהיה ואיננו.
|
סוליטר זה בכלל משחק השטן. אף פעם לא מנצחים בזה. אתה יכול
לעשות כל מיני התערבויות עצמיות שם, מתוך ידיעה ברורה שתפסיד,
ואז תנצח, במעין דרך מעוותת שכזו. לדוגמא- אם אני מנצחת
בסוליטר אני רצה ערומה במסדרונות בית הספר. אני חושבת שעשיתי
את זה פעם.
|
"לא, בעצם לא טוב, למה שהאישה תהיה פאסיבית, למה היא לא יכולה
לפעול?"
"מאהבות לסביות?" אני מנסה ושתינו מנידות ראשינו לשלילה,
מנערות רסיסי סיפור.
|
אמרנו שמספיק, לא? הסכמנו שלא כדאי, שזה לא טוב. זה לא טוב.
לשתינו. אז למה להמשיך תגיד לי? למי זה מועיל?
|
המחשבות הן הצליל היחיד שאני שומעת, והן בוגדות בי, אחת אחרי
השניה, ירייה ירייה. הזיקוקים מפריעים את מנוחתי הנוראית,
מעיבים על כל רצף של רשע, מחשבות כמו מוות. מחשבות מפלחות את
דמי, מרצצות את ראשי. אני מדמיינת שיורים בי, מתפתלת למשמע כל
התנפצות צבעונית.
|
איך מרגישים כשמשתגעים? האם זה תהליך? האם נולדים עם זה? ומה
באמת קורה כשמשתגעים? האם כל הפחדים והססנויות שנאגרו במשך
השנים פורצים במטר בלתי נלאה של אובדן שפיות? או- אולי לאט לאט
משתגעים יותר ויותר עד שמישהו שם לב?
|
דמות ב': את מנהלת שיחה עניינית עם אדם אינטיליגנטי, זה הכל.
דמות א': אם את מנסחת את זה ככה... את כנראה צודקת
דמות ב': אנחנו צודקות
דמות א': אנחנו צודקות
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
ביצה קשה היא לא
קשה, היא
צמיגית, וביצה
רכה היא לא רכה
היא נוזלית.
והגרעין הקשה של
החיזבולא, הוא
לא קשה הוא
צמיגי.
דב נבון, מתוך
אחד המערכונים
הגאונים שנכתבו. |
|
