|
יום אחד היא נכנסה, אישה מבוגרת בעלת שער מאפיר שאופן צעידתה
וטון דיבורה העידו עליה שהיא מלאת חיים וחיוניות, למרות גילה,
ובניגוד גמור אליו. היא נגשה לסורגים והחלה לבחון בעיניה את
כולם. הוא כלל לא שעה אליה, היה מרוכז בחיטים הנעים ברוח.
|
מלבד האלוהים העיקריים שלהם, יהווה של מנחם ואללה של וואליד,
זה היה מתפלל גם לאלוהיי העקרות וזה לאלוהיי הפריון. נפשו של
מנחם קצה מגידול ילדים, אך מאחר שהרב פסק שאמצעי מניעה הם
אסורים, כל שנותר לו זה לקוות שאשתו לא תכנס להריון נוסף.
|
אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתו של עמנואל קאנט וגם לא לסוף דעתו
של דורון ששלח אותי לחפור בנבכי הפילוסופיה, אבל מה שבטוח
שהחפירה הפילוסופית הזו השכיחה לי את איילת לשעה קלה. יכול
להיות שלזה התכוון דורון? הוא פשוט רצה לנפח לי את המוח כדי
שאשכח מאיילת?
|
הוא אמר והוציא מתיקו מראה עגולה, כזו של קוסמטיקה, הציב לי
אותה מול הפנים ושאל: "את מי אתה רואה?"
"את עצמי, דה!"
"יופי." והוא סובב את המראה לצידה השני ושאל שוב: "ואת מי אתה
רואה עכשיו?"
|
ריח חזק של ספרים ישנים בעלי דפים מצהיבים עמד באוויר, שונה
מאוד מארומת הספרים החדשים שלרוב מריחים כשנכנסים למקום כמו
סטימצקי.
|
חודש רדף חודש ורועי הלך וגדל ובדמותו הזכיר יותר ויותר את
אמו, דבר שחיזק את הקשר הנפשי של ראובן לרועי. הקושי הגדול
הגיע לקראת גיל שלוש כשהאחיות בטיפת חלב החלו לחשוד שמשהו אינו
קשורה עם רועי.
|
אט אט הוא הזדקף ונעמד על רגליו, כל יום עוד קצת, עד שכבר מצא
ניצוץ של אופטימיות בקרבו ואפילו תחושה קלה של ציפייה החלה
מכננת בו וביחד עם חגית הוא החל לחלום על התינוק המתרגש ובא.
|
ובעת בוא ליל ודרכך אובדת, ובעת בוא יום וחמה צורבת, וכשאת
פצעי ידייך את דואבת
ידעי שאין דבר אשר יוכל ממך לקחת את אשר את אוהבת, את חושבת,
ומייחלת
|
בבית החם
היא עמדה אופה
הוא כתב על הספה
מוזיקה ברקע ניגנה
|
ויש למה לערוג
ועוד הרבה לטעום
|
בתוך מבטים אראה כמיהה
דרך שתיקות אשמע זעקה
|
אך את הכתובות הדוממות
שוכנות הנייר וברואות הדיו
היפות כציור
ומעודנות כלבנה בזריחתה
|
הברקים בורקים
הרעמים רועמים
ואז המים נרגעים
הם תומכים ומתרוממים
|
על מה אני חושב כשאני מביט באבן
האם זה עליך
או עליי
|
ראיתי את עקבות רגלייך
והן כפניני הצדפה בשחור הבזלת
התוו את דרכי
באופל הסמיך
|
|
"הבנים נימנים
והבנות נותנות"
משפט פתיחה של
מגיש חרמן מערוץ
הילדים |
|