נערה קטנה עם מחשבות של אישה גדולה


כהלב בוכה, צוחק או סתם מתרגש... והגוף כולו
מהופנט..
רק היד ממשיכה לזוז. שופכת את המילים על הדף... בלי
מעצור, בלי להרגיש בכלל.
מוציאה הכל.. פורקת נטל כבד על גבי הנייר.
כל מה שכתבתי נכתב בזמנים מיוחדים, בדיוק באותה
שניה.
זה הכי אמיתי. הכי אני!

אתם מוזמנים לקרוא, אולי תזדהו אולי לא. אבל אני
מקווה שתלמדו ממני ואת הכאב והשמחה תוציאו בכתיבה.

האור הכחול מהבהב שוב השתיקה הארורה הזאת שמכאיבה כל כך לאזניים. לא יכולתי לסבול את זה שנייה נוספת. הוצאתי מהתיק שלי את הבקבוק ייגר הקטן שלי ושתי כוסות. מזגתי לשנינו. הוא המשיך משם והוציא את הבאנג האהוב כל כך. זה שאני קניתי לו לפני שנה. סידר לי את הראש.

איפה היית? כעס תמיד היית פה אבל לא באמת, היית עם כולנו אבל לא איתי. הייתה חסרה לי רקר קצת הבנה. אולי זאת אני, או אולי זה אמיתי.

עוזבת וסליחה זה מרגיש כאילו חלק מהלב שלי מתפורר ונכבה, כבר ממש חשוך שם. בקושי אפשר לראות את החיים שנשארו בי.