[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 147264209 147264209
נולד ב-1977, מתעניין ועוסק בפנטזיה, אימה,
קונספירציות ומד"ב מההיבט הספרותי, המשחקי
(משחקי-תפקידים) והפילוסופי. לקראת תואר שני
במדעי-המדינה. יש




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"אבא, אבא, תראה, שם", לוחש הבן בפחד, נצמד לזרועו החונקת של
האב, "צל עטור כתר... זה כמו באגדה שסיפר הקבצן הזקן ברחוב -
מלך האלפים של העיר הזאת".
"לא, בן, זה רק אופנוען שחובש קסדה גדולה במיוחד, זה הכל. ואל
תאמין לכל סיפור שמספרים הקבצנים".

גלגלי המטוס הקל נשקו למסלול הנחיתה, שנמתח כחוט שחור על פני
הקרקע האפורים-חומים של האי. הוא כיבה את מנוע המטוס, אסף את
תיק המסמכים שלו, הניף את התרמיל בו צרר את מעט בגדיו מספר
שעות קודם לכן

כל מה שנשאר לי הוא תקווה נואשת. תקווה, שמי שיקרא שורות אלו
יבין אותי - למרות שהסיפור שלי חורג מכל אירוע הגיוני המוכר
לאדם. אני לא יכולה להסביר אותו, ואני בספק אם מישהו אי-פעם
יטרח לאמת את דבריי ולהצדיק את מה שאכתוב.

מיתולוגיה
רבים הם האנשים, לאורך ההיסטוריה שראשיתה אפופה בערפילי הזמן
וסופה לא ידוע, ששאלו את עצמם מדוע השפעת האלכוהול על האדם כל
כך איטית, הפכפכה, משונה, מין תופעת טבע שלא ניתן להסביר אותה.
בסיפור מיוחד זה, שיסופר לאחר שימלאו את הכוס שלי, אספר לכם...

אורבני
הנה אני יוצאת שוב לרחוב. לבשתי את הצבע האהוב עלי - שחור,
כמובן - בגזרה האהובה עלי - מחשוף עמוק, שיהיה לקרבנות שלי על
מה להסתכל. מגפיים גבוהות, תסרוקת מגרה משלימות את ההופעה -
אני יוצאת לצוד!

רוקפור מתנגנים בעצלות אנרגטית בחלל המכונית הצר והדחוס. מפתיע
איך מוזיקה, שמשדרת רגיעה, שלום ופשטות, נהפכת למנכרת וקרה
כאשר משמיעים אותה בתא קטן ומעיק, הדוהר במהירות בלתי אפשרית
בכבישים חשוכים. והמוזיקה רועמת, הגיטרות זועקות את הבדידות...

אגדה
כולם מכירים את אלת הפריון, הלא היא דמטר, "אמא אדמה", מעניקת
מתת-החקלאות לאדם. לא הרבה יודעים, שלדמטר היה פעם אח,
שהרומאים קראו לו קורנוקופיוס. מדוע אין אגדות על האח הזה,
ולאן הוא נעלם? את זאת תשמעו בסיפור הבא.

פנטזיה
הוא נולד בכפר קטן, על גבול המישורים החוליים והשחונים בדרום
הרחוק, ומגיל צעיר נאלץ ללמוד את המלאכה הקשה מכולן: שרידה.
הוריו נטשו אותו, יחד עם כל שאר המבוגרים בכפר, כאשר הבצורת
ייבשה את הבארות וחסמה את הדרכים בסופות חול.

סוריאליזם
(נכתב יחד עם סולידאד)

אימה
הכל נשכח ברגע שאתה נכנס לתוך הטרמינל. כל ההכנות, התדרוכים,
הצילומים שראית, האנשים שדיברו איתך והסבירו לך שוב ושוב, "הם
מחפשים מישהו בולט. אל תתבלט, תהיה בדיוק כמו כל השאר, ואף אחד
לא יחשוד בך". הכל נעלם ברגע שדלתות הזכוכית הגדולות סוגרות
אותך פנימה

פנטזיה
היא הופיעה יום אחד משום-מקום, ונכנסה לחיי בשיוט איטי, כמו
בועה הבוקעת ממתקן בועות-סבון ומשייטת לאיטה לכוון מישהו, עד
שהיא מתנפצת על קצה-אפו. האף שלי, ושאר הגוף שלי בעקבותיו,
התרומם כדי לראות אשה מדהימה ביופיה

פנטזיה
האשה שאיתה הפליג רוי היתה רחוקה מלהיות האשה האלגנטית, הכנועה
והמנומסת שעלתה לצדו על כבש האניה בנמל. להפך, ככל שהשיט נמשך
והימים נקפו מטה בשעון החול, כאילו נמשכו בלא הרף לכוון קרקעית
הים, כך הבין רוי שהוא הטרף במשחק הזה, זבוב קטן הלכוד תחת
זכוכית-המגדלת של

זהו סיפור ישן-נושן, המגיע, מעבר לערפילי הזמן, מממלכה שאינה
קיימת עוד, ושוכנת מעבר להרים ששמם השתנה מאז עשרות פעמים.
אולי הסיפור בכלל התרחש בעולם אחר.

אמיר דגני בהה במסך שמולו, וניסה לא לחשוב על מה שעירית עושה
באותן דקות. לא שהוא האשים אותה שהיא בחרה לבלות את סוף
המילניום במועדון בתל-אביב בלעדיו. לא היתה לא ברירה - הוא
הוקפץ לצבא במסגרת הכוננות הכללית שהוכרזה, והיא לא תישאר הרי
בבית?

סיפורשת
"ציירתי אותו בשבילך", אמרה, והניחה מולי דף גדול, עליו צוירה
בעיפרון שחור, בקווים מתפתלים ומסוגננים, עוצמה סמויה מזדחלת
החוצה מהציור כמו עשן ריחני מתנור-בישול. הציור הראה יצור
כלשהו, ספק דג ספק הרבה יותר מזה

העובדות בסיפור מורכבות מעדויות שנאספו ונבדקו בידי תחקירן של
אחד העיתונים הגדולים. הם מעולם לא פורסמו, וכנראה גם לא
יפורסמו לעולם.

הנה הסולם שלי מגיע, אני הולך מכאן. אני כבר רואה את הזרועות
השחורות של החושך סוגרות עליה. תשאיר אותה חופשיה, רק קצת,
בבקשה, למען מה שהיא היתה פעם, אני רוצה לצעוק לך - אבל אני
יודע שהיא כבר לא שלי. לא היה לי מה לעשות, הגעתי למבוי סתום
ומסרתי את הפיקדון שנית

פנטזיה
רחוק רחוק מכאן, מעבר לשבעה הרים ולשבעה הימים, תחת שמש הנמשכת
חצי שנה ולילה הנמשך זמן זהה, שוכנת ארץ קרה, שנופה הרים
תכולי פסגות, אנשיה אנשי-עמל, דייגים ישרי-דרך השוכנים לחוף
מפרצים נהדרים. בעיר הבירה של ארץ זו, בין בתים קטנים וצפופים
העשויים אבן, שכנה מל

פנטזיה
רחוק רחוק מכאן, מעבר לשבעה הרים ולשבעה הימים, תחת שמש הנמשכת
חצי שנה ולילה הנמשך זמן זהה, שוכנת ארץ קרה, שנופה הרים
תכולי פסגות, אנשיה אנשי-עמל, דייגים ישרי-דרך השוכנים לחוף
מפרצים נהדרים. בעיר הבירה של ארץ זו, בין בתים קטנים וצפופים
העשויים אבן, שכנה מל

למי שעדיין לא שמע ולא ידע, האשה המושלמת, אותו קונספט
פילוסופי מופשט שגברים רבים, וגם נשים רבות מנטיות מסויימות,
מחפשים - קיימת. למעשה, קיימות שלושה.

פנטזיה
ערב אחד, כשכבר החלו עיניו לתור אחר מקום להניח בו את ראשו
למשך הלילה, הופיעו על קו האופק האדמדם ארבעה דמויות חמושות.
לבושים גלימות אדומות ארוכות היו, וחבושי מטפחות שהסתירו את
עיניהם. המלך לא ראה אותם מתקרבים, והוא לא ראה אותם גם כשהם
קשרו את ידיו מאחורי ג

פנטזיה
אף אחד לא הכיר את חברי להקת "רדקאפס" במשך הקריירה הקצרה
שלהם על במות העיר. פעם בחודש, על אותה במה אפלה במקום המוכר
רק לשוחרי רוק-הביבים האפל והאוונגרדי ביותר, עלו השלושה לבמה
ונתנו לקהל לטעום ממופע הניכור הקסום והמסתורי שלהם.

פנטזיה
ניצב כפסל מאשים של זעם קדוש, שפתיו קפוצות, תלתליו לא נעים
מתחת לכתר, ידיו קפוצות בתוך גלימת-השרד, התיישב המלך, וסביבו
שריו, פניהם חתומות בחותם-המוות, אוחזים תיקים רשמיים בידיהם,
כאומרים, אנחנו פקידים, אין לנו קשר לכל זה, אנחנו רק ממלאים
הוראות. רוי ניצב ש

קונספירציה
המון זמן כבר לא כתבתי לך, ואני מרגיש את זה בעיקר כשאני מתחיל
לחשוב על כמות הדברים שהתרחשו מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך, או
דיברנו, או משהו בכלל. קרו כל כך הרבה דברים, ובזמן כל כך קצר,
שאני לא יודע איך להתחיל לחשוב על לספר לך אותם. הכל מסתבך לי
בראש, כל החוט

אגדה
בדיוק כמו מי שהעניק לה אותה, נראתה הספינה כמו מסר לא ברור
הכתוב בצופן שעדיין לא פוענח. ארוכה, בעלת תורן יחיד, משוטים
משונים, מעוקלים ככפות-ידיים של פנתר, בוקעים מחורים מעוגלים
בצדיה, החרטום מעוצב בצורה זורמת המסתיימת בעיגול דמוי-ראש,
שבליטות לא-ברורות בקצ

חתולים גדולים, קטנים, שמנים, רזים, מרושעים, חתולי בית,
שחורים, לבנים, אפורים ומרובי-צבעים - ישבו, בדומיה מוחלטת, על
המדרכה, על הכביש, בחצרות הבתים הנטושים, על מכוניות ומתחתיהן,
מאחורי עמודים ועל מדרגות אבן בלויות

סוריאליזם
אני ראיתי את זה כבר פעמיים, ואני מתחיל להבין שזה לא הולך
לעזוב אותי בקרוב, אני יותר לא אוכל להסתכל על העולם כמו
שכולכם, האנשים המסתובבים ברחובות בחוסר מטרה, בוהים זה בזה
ומעניקים זה לזה בשביעות-רצון מדושנת-עונג את הכינוי המפוקפק
וחסר-הבסיס "אנשים שפויים".


לרשימת יצירות השירה החדשות
Get yourself together, man
Not all is lost

פזמון
Anger on your face
Murder in your eyes
Emotions erupt
You're out to get them
The Wild Hunt!

בדידות
Food, Music, Football
Bars, Clubs, Tours and Festivals
All connecting people, moving'em around
Making them talk, walk, write a poem
Why can't people be themselves?
Why do we need all this?

אינטרוספקטיבי
Around the world, without home
The Wandering Jew knows no Hebrew
Trains go, arrows point, to nobody

The Russian Mafia controls our cities
But who's controlling us?
Billions worthy for the same nobody
Mass-tyrants robbing our betrayal

On the road to nowhere
Surrounded by green plastic
What's hiding behind all this?

אינטרוספקטיבי
Eat, drink, smoke, shit
Fill yourself with worthless pus
Wretched renegade of modern life

Like a thief on midnight hours
I enter your life
Drawn to the equisite power
I don't have a choice

הרהור
Imprisoned, Dethroned, Betrayed
A link in a long chain
Of people - giving her life
To an unforgiving country
Of self-centered treacherous leaders.

אינטרוספקטיבי
Do you think you're something?
Do you think you'll get anywhere?
You're just a piece of dust
A small speck of nothing
On the face of the globe.

We walk in empty cities
Like snails without a shell
Our houses built by others
No knows their names
We try to find each other
Until we are lost

אינטרוספקטיבי
Like a page out of history
Turned by the ignorant hand
Old stories come to life

בדידות
מילה קטנה, מציאות מתפוררת, כמו לחם עבש
שלוחה ארוכה של שקט אותי כובש
בין עלים צהובים מתפזרת יצירה בעולם כמש

מצב
עיניים חצי עצומות ואגס מתוק
מוקדם מדי בבוקר או מאוחר מדי בלילה
רדיד של קטיפה מלטף את קצות העצבים
עונג

אני אוהב ולא יכול לכתוב
שירים יוצאים לי עקום
העיפרון בוגד בי, המוזה ברחה
ואני רק רוצה לראות אותה
פותח ארון, מודד בגדים, ומחפש את המוזה שנעלמה.

אהבה
ואת חושבת שככה תמצאי אהבה
ואת חושבת שככה תגיע יד טובה
ואת חושבת שאת יודעת הכל

אני רוצה אשה
מגונדרת, מהודסת, פרחה
במקומות הכי טובים נלך לקנות
תביט בי ותאמר "זה גבר מיוחד"
אהיה מאושר ואדע - לה אני מיועד.

אינטרוספקטיבי
קטן, דבילי, בנאלי
יותר עתיק מרובם
(הם לא יודעים את זה
וגם לא אכפת להם)

מצב
עיניה נעות בחלום
רועדות, נרדפות בסיפור דמיוני
ואני כה קרוב
אך לא שם
לא בחלום.

כותב שירים על אהבה
כותב שירים על אשה
לפעמים על יותר מאחת

לא יכול לישון - אני פוחד לחלום
לא יכול להתעורר - אני פוחד לזכור
טלפון ממך כבר לא יעיר בבוקר
שוב לא אלך לישון כשתרצה ללכת

ארספואטיקה
לא רוצה לכתוב עוד
להקיא מחשבות על נייר
להסתכל למטה, להגעל
פורקן מיני למוח מעוות

אינטרוספקטיבי
אף אחד, שום דבר כבר לא קשור
שום דבר לא שלי, שום דבר לא בשבילי
ורק אני יושב כאן עם עצמי
מקיא מחשבות של שנאה עצמית.

הולך הנסיך בדרך
דרך האבנים הצהובות
דורותי כבר לא בקנזס
היא עטופה בפונצ'ו, נעליה רטובות

שבע דקות בדיוק, קסם מופלא
יכולה לתת לך מעצמה
בוא נצא למציצה

עצב
ישבתי לי על הקבר וכתבתי
שיר קינה חולני
על ימי הקשת והכוכבים
שמים מוטים כמו פצע פעורים

תן למלחמות להגמר בלעדיך
לשלום לפרוץ לעננים
תן לאהבה לנצח
ולאנשים להיות פתאום נחמדים

פטרייה בודדה
ביער נקטפה
נמכרה בעיר
בושלה בסיר.

יחסים
הלכה ממני היום אשה אחת
גבוהה, יפה, עם קרחת
נפרדתי ממנה לשלום
לא רוצה יותר אותה לאהוב
רק בין הסדינים אותה לזיין.

שיר לענבל פרלמוטר, במלאת 3 שנים למותה
(3.10.1997)

נוסעות רחוק, לא ידוע לאן
רכבות
טלאי צהוב בדש, כרטיס לחם בכיס

אהבה
שעות יושבת, בודדה, מתבוננת בפרח, בוהה

הרהור
אל תדברי איתי, אם אין לך מה להגיד
אל תתני לי נשיקה, אם אצלך זה רגיל
אני לא אליל שלך, וגם לא עוד ידיד
את אצלי מיוחדת - למה אני עציץ?
אולי חשבת שאני צנצנת?


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
הומור שחור לזכר רן ברון




האמת? העולם הזה
לא ממש משו -
וגם האחריות כבר
עברה.


תרומה לבמה





יוצר מס' 400. בבמה מאז 1/1/00 5:48

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לדיקי סמבן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה