דיאנה היא אישיות לא מוגדרת..
היא מחפשת משהו שהיא כבר מצאה. ואיבדה.
היא כותבת רק מתוך כאב.
היא כותבת כשהיא בוכה ואף אחד לא שם.
ויצירותיה רשומות כאן, כיוון שכך הם לא יוכתמו,
לעולם.
היא אוהבת אנשים, ושנינות.
היא מכורה לגשם..
ולחורף...

לא משלה את עצמה שיצירותיה יגרמו לשכרון חושים,
אך מקווה להעביר מעט מן המצוקה בה היא נתונה..

הסקס שלו והכאב שלי אהבה נכזבת לך קיבינמט ואל תחזור! אני מתחננת... וכשאני אומרת לו את זה, הוא לא שומע. יש לו שמיעה סלקטיבית. הוא נהנה מהכאב שלי, מהעינוי שלי. ואז הוא שוב מעליי.

ילדה שלי געגוע הם אוהבים אותך ובלבם שוכבת נשמתך. לא יקברו אותך לפני הזמן. בבוא הזמן את תקברי עצמך.

רצחתי! יסורים העיניים שלך סגורות. אנחנו מתנשקים. מתחרמנים. עכשיו שעשינו את זה ואני מעשנת, אין לי שום חששות או מחשבות שניות. אני שולפת את הסכין מהתיק ובפתאומיות עוצרת נשימה אני מצמידה את הלהב לגרון שלך, ומעבירה אותו בשיא הכוח.. אני מקבלת צמרמורת מצליל החיכוך של הלהב עם

דם טרי היום אני כבר לא חותכת, אני מפחדת מהתגובה של ההורים... לא מהתגובה של אף אחד, של ההורים... כי, אתם מבינים, כשכשבאמת חתכתי את הוורידים, וישבתי בבית בשלולית הדם של עצמי, הדבר הראשון שאמרה אמא שלי, היה "למה את עושה את זה לי?!"