|
היא נולדה בשנת 88 אך זה נראה כאילו לא קרה מעולם.
כל חייה הרגישה כמו נשמה זקנה בגוף צעיר, כמו ספר
סגור שלא יפתח ולא יקרא לעולם.
היא מוצאת את הנחמה שלה בסיפורים שהיא כותבת, נותנת
דרור לרצונותיה, לנפשה העייפה.
רק משפט אחד מלווה את חייה:
"מה שחשוב באמת, סמוי מן העין..."
מפרק אותה ושם כל חלק בפינה אחרת בחדר, בסדר שנהיר רק לו.
|
גם לי יש חברים מכל מיני צבעים.
|
אתה בוהה בידית הדלת. סה"כ ידית., לא יפה במיוחד, לא חלקה
במיוחד, לא צבעונית במיוחד. ידית. של דלת. הדלת. אבל עדיין,
דלת.
|
שחר שלי
הסתיו כבר מתקרב. צמרות העצים נצבעו חום ואדום, משבי רוח
קרירים חודרים לאוויר החם והמחניק, והאנשים שותקים לעיתים
קרובות יותר.
אני הולכת בחורשה שאתה אוהב, דורכת על העלים שנשרו, מדמיינת
אותנו על הנדנדות.
|
הוא רעב. הוא פותח את דלת הפאב ומסתכל על האוכל שמולו. פירות
עסיסיים מסתכלים במבט ריק לחלל המקום. לידם יושבת ארוחה ביתית
ושותה בירה.
|
מנגן על הפסנתר איזה שיר דביק
שוודאי ניגן בעבר עשרות פעמים לריק.
מחייכים כשהם מלחינים דבר מה,
ומנג'סים לה בשכל עד שתשמע.
|
מספקת לו נשק
להשמדה המונית
נגד עצמה
|
והיא לוקחת את המחברת ביד ואת העיפרון ומקשקשת מילים, מחברת
אותיות. אחרי שתלך, ימצאו את המחברת שלה, האדומה עם הפרחים
מסביב, ואולי יפתחו בעמוד הראשון, או שלא, ואולי יקראו ואולי
לא, ואולי יבינו, אבל כנראה שלא.
אין עוד ילדה מאושרת, הילדה כבר נעלמה. נשארה הרי
|
הילדה ההיא, של האח"כ, תסתכל על הילדה הזו ותצחק.
תצחק עליה שהיא כל כך מבולבלת, שתוהה אם היא אי פעם תמצא אהבה.
הילדה ההיא כבר יודעת את התשובה.
|
כלא של בדידות שנסגר עליך פתאום
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
הסלוגן הזה
מוקדש למען חללי
הסלוגנים. כל
אותם סלוגנים
אמיצים וחזקים,
בנינו, שנפלו
בקרב כנגד
סלוגנים טובים
מהם ולא נבחרו
לדף האחורי. יהי
זכרם ברוך.
הפאסיבי |
|
