|
היא אוהבת לצחוק, היא מתעצבנת בקלות, היא לא אוהבת
לפגוע באחרים אבל עושה את זה כל הזמן...
היא אוהבת ללמוד, היא אוהבת לקרוא. היא אוהבת לכתוב,
אבל עושה את זה לעתים קרובות מדי עד שזה נמאס.
היא אוהבת לדבר, אבל אף פעם המילים לא יוצאות, היא
אוהבת להקשיב, אבל העייפות גוברת עליה לעתים
קרובות.
זוהי דיאנה בארון, אתם מוזמנים לקרוא את מה שהלב שלה
מכתיב. ואם אתם מנקדים לה, עשו טובה ותשאירו תגובה -
היא שונאת שמבקרים אותה בלי להסביר, אפילו אם
הביקורת טובה...
הנה אחד היוצרים היותר מוכשרים שהיא פגשה בחייה:
http://stage.co.il/Authors/OhadShragai
והנה כותבת שנתנה לה את ההשראה לכמה מהשירים
והסיפורים שהיא חושבת שהם היותר טובים שלה:
http://stage.co.il/Authors/SvetaShilkrut
עד שצלצול הטלפון לא העיר אותי, לא הרגשתי שום דבר יוצא דופן.
כשמתת, למה לא באת אליי להעיר אותי? ליידע אותי שמשהו לא בסדר,
כדי שאני אדאג, שאני אסתובב עם פיג'מה בחושך ואתהה אם קרה לך
משהו?
|
בבוקר בהיר אחד מבין המעטים אותם ראו בשנת 1837, רעדה האדמה
וקרה האסון הנורא אשר טבח בתושבי העיר והשאיר את אלה ששרדו,
תוהים אם אכן נבואה אמיתית זו הייתה...
|
המבקר התחיל בי, הוא הביט בי בהתנשאות, ניצוץ של רוע בעיניו
כחיה טורפת, אבל היה שם עוד משהו, לא ברור... לא התעמקתי בזה.
הצגתי את הכרטיס שלי, עדיין לא התחיל להצהיב אפילו - "עוזי
ברון, בן 38, עוד 49 שנים מתאריך 01.02..."
|
היא הייתה באוטובוס, מאושרת כמו תמיד, למרות כל מה שהיא עברה.
למרות שמכונית התנגשה בה ובאימה לפני שנתיים בפתח ביתה, למרות
שאימה השתגעה מאז, למרות שהיא חלק מחמולה שמשתלטת לך על החיים.
למרות הכל, היא עדיין חייכה, שמחה על בואי. לא סתם כמו
בבית-הספר שלי, אלא בא
|
ירדתי מהאוטובוס וחציתי את הכביש באמצע הרחוב כמו עוד עשרות
אנשים. אם מכונית תפגע בי, כך חשבתי, לפחות זה יגרום לכמה
אנשים לעשות בחוכמה ולא לחצות באמצע הרחוב. לפחות ככה אני
אועיל במוות שלי.
|
אילן לא ידע מה לעשות - לקפוץ, או לא לקפוץ? כל חבריו שכבר
קפצו צעקו לו מלמטה: "קדימה - תקפוץ!!!"
למי שעמד מהצד, המחזה נראה מוזר ביותר: קבוצה גדולה של בני
נוער, העומדים בתחתית בניין בן 5 קומות, כשבקומה השלישית,
הנמצאת 6 מטר מעל לפני הקרקע עומד ילד צנום,
|
כשהגענו, הוא הלך למנהל הסאונד, הייתה איזושהי בעיה עם הרובה.
אני התחלתי בינתיים לשוטט ללא מטרה, התחלתי להיזכר בשבוע
שעברתי יחד עם חזי. זה היה נורא. לא יכולתי להפסיק לחשוב על
הסם, ועל חזי שהכריח אותי להישאר בדירה. זכרתי שניסיתי להיאבק
בו, אבל -
|
בחדר הבקרה עמדו המומים, בוהים במתרחש כאילו מעולם לא צפו בדבר
זה קודם לכן. המנהל הגדול, כפי שהם קראו לו, הגיע זה מכבר וצפה
במתרחש בעיניים מצומצמות, בעוד האחרים בוהים במסך, שופכים בלי
משים את הקפה השני שלהם ללילה.
|
נועה הייתה רכזת בנבחרת הכדורסל של בנות לכתות י'-י"א. היא
הייתה גבוהה עם שיער שחור ועיניים שחורות. בתחילת השנה, נועה
עשתה את צעדיה הראשונים בתיכון ואף-אחד לא האמין שהיא תהיה
רכזת כ"כ מהר, למרות שיכלו להבחין בכשרונה.
|
ואני, מה עשיתי אז?
תגיד לי: מה עשיתי?
מה צעקתי,
האם רק השמעתי קול או שהיו שם גם מילים?
|
רגשות מודחקים צפים ועולים לי לגרון.
תקוות ישנות, תת-מודע שמציף את חושיי
|
רגליי קורסות אל הרצפה, זועקות לעזרה
ובליל האושר שפקד את גופי רק לפני שעה
נמחה מליבי,
מזמורי חדל.
|
He's chasing her to the after life
"Come back Eurydice", cries the man,
But there's no chord to return his love,
To pretend she's somewhere there
|
It was a knife I saw before me, I was blind,
The blade incinerated your eyes,
And blood flooded my mind.
|
Blind I was to my family drama
My drama family has gone too far
And I can't pretend, no longer
I've got to stay afar
|
I just wanna be happy,
to smile and laugh
towards a blooming flower
|
it's burning and the sun's above,
but all the summer joy is gone
|
We were meant to be together,
Together for eternity,
But a chilling wind blew out of a cloud, destroying
And we were torn apart, in the kingdom by the sea.
|
And her biggest fear is to stay alone,
But she can't notice that she already is,
The smoke is too thick.
|
You hung me,
you tore me,
tore me apart
|
You escaped humiliated and furious
and I was more powerful than ever,
but I cried.
|
ma vie a ete vole,
j'ai ete puni.
je n'ai trouve pas,
n'ai su pas
|
I don't know if you'll show compassion,
I don't know if you'll react.
I'm lost in my thoughts
|
אבא מתמודד,
אבא לא פוחד,
עולה על הסולם,
אך עדיין מתנדנד.
|
לא אשקע בזכרונך,
אך אשמור אותו בליבי,
שכן הדבר שהכי אזכור,
הוא את השתיקה.
|
בחיוך אכזרי יבתרו,
לא יותירו כל רגש
מלבד פחד, וזעם.
|
כי אלה הרעים, אלה החיים,
מרוב קורבנות, לא רואים גופות.
גדלו במרירות לגוף לא רצוי,
והחליטו להרוס כל שונה מהם.
|
כאילו איזה חוש דמם
והם הפכו לנכים,
ולמה אלוהים לא היה שם כדי לעזור?
|
חיוכה היה מתמיד,
מיד הנץ כשכאבה,
כשנזכרה היכן היא,
מדוע גוועה.
|
כי כשהכל ייגמר,
אתם תישארו ביחד
אז הפסיקי לבכות,
והיפרדי ממנו בלי פחד
|
הוא אמונה תפלה,
כל כולו אומר הוד ורמייה.
|
לשאוף ולנשוף,
להוציא את הצחנה,
לנקות את הריאות
עד הצורך העז הבא.
|
בפרידה הכל נלקח,
אך לא יישכח,
היא רק לא תבהה יותר
|
אני חסרת משמעות, הרבה יותר מדי קטנה,
אני מזערית, אין לי נפח או גוף, אפילו לא נשמה.
זו לא איזו משאלה, זו האמת הטהורה
כי אני שואפת לאפס, אני פחות מפסיק של פסיק
|
"נחמדה, אבל קצת מסתגרת", אומרים
והדרכים מחייכות בהבנה, במלוא אורכן.
|
החיים נצבעו בצבעי השמיים,
והכוכבים הונצו עם שקיעה
שהקדימה לבוא
|
דעיכת האהבה,
ההזדקנות המואטה,
השיכרות,
השטויות בערוב ימיי.
|
צבעים שזועקים אליי מתוך שינה,
סיגריות אסורות נשאפות לראותיי,
ורגליי מועדות.
|
לעתים אני עוצרת ובוהה באוויר
בשברי דמויות, קרבות, קטיעות
ואני יודעת שלא מגיע לי לישון בשלווה.
|
הוא בחן חיפושית זבל שזחלה על עלה,
תהה אם היא יודעת שהוא עומד למחוץ אותה.
ומחץ.
|
החיים עזבו לבלי שוב,
לא חזרת, נשארת זכרון עצוב,
לא ידעתי מה קרה
חיפשתי, אך לא מצאתי מוצא.
|
עולם שוויוני, בלי צרות של שונים ממני,
הסתיו זו התקופה הכי נפלאה.
|
נכתב ביום כיף כיתתי - ביקורת על החשישניקים...
|
רעש וצלצולים אינם עוזרים,
אם נשתיק אותם, זה רק ידחה את הסוף.
כעס וחרדה מתעוררים מאוחר,
אך הטינה שבפנים היא רגש משומר.
|
השלכת הגיעה,
הסתו נכנס
והעלים נושרים מכל עץ ליד המתנ"ס.
|
הכל מטושטש, כל-כך יפה!
העולם שבחוץ אינו אכזבה,
דבר יפה כל-כך לא ייתכן שהוא רע.
|
אני לא יודעת איך לבקש סליחה.
את אומרת לי שהתרגלת.
|
יכולתי לבלות את כל חיי
בתמיהה על מראך,
בתקווה שלא תימוג,
|
לא רציתי לברוח מעולם,
אך עדיין החזקת אותי,
מוכנה ומזומנה להכל
|
והדמעה שנשרה,
נפלה בדממה, לא נשמעה,
והתנפצה חרש,
כמו ליבה לשמע הצעקה.
|
המוות אורב,
המוות מחופש,
לבוש כמכר,
אך בעצם זר עם סוכריה.
|
אילו היתה לך ההזדמנות
לגלות את כל האמת,
אולי היית מאשר
את מה שליבך ממנו סובל...
|
מוזר לדעת עד כמה אפשר להכיר אדם אחרי שהוא מת.
טקס זיכרון אחד יכול לפצות על שנים של שתיקה והכרות רשמית.
מצחיק לדעת שאני לא לבד בעולם,
שיש עוד כאלה שאכפת להם,
זה רק חבל שהם היו ואחד מהם אינו עוד.
|
פי פעור אך איני מוציאה הגה
"לסתום" זו הפקודה הנוכחית.
|
איך אוכל להסתכל עליהם,
איך אוכל להגיד מה שעל ליבי?
האם יהיה לי האומץ לומר
שהוא ויתר על חייו
|
אני לא רוצה לדעת למה הוא שוכב חולה,
אני לא רוצה להגיש איתו את ייסוריו.
אני לא רוצה להיפגע עוד יותר,
לא רוצה להישרף במכאובים לא שלי.
|
להגיד שלום זה לתמיד
לסור מדרכו של העצב.
|
והלוואי שכך יהיה,
שתדע עצב אך לא תיכנע לכאב,
שתדע אהבה אך לא תיכנע לייאוש,
כי הרי היא כולה אושר
|
רק השפן נשאר עומד,
פוחד שמא יישאר בודד.
חושף את ניביו שוב ושוב,
לא מאמין למה שלו קרה
|
במארש התמידי של איברייך הפנימיים,
את כבר מספידה את עצמך.
|
מרחף לי בעולם של דמיונות והזיות,
בכל רגע אתעורר.
|
מחר את תעזבי,
ואני עודני כאן,
כותבת בדמעות,
מחר גם אני שם.
|
ומה יקרה כשאפול, כשאתחיל לפרפר במים?
האם מישהו ישליך לי חכה?
|
אני מקשיבה למיכל המים
מתמלא,
ואני נמלאת רוגע למשמע המים
הזורמים.
|
אני גידם, אני מחוללת, אני לא רוצה להקשיב,
בראשי תקוע מסמר באורך של בניין
ועם זעקות כאב מפלחות אני רצה,
בורחת,
בוכה
|
עבר קצת זמן
מאז שבהיתי במסך שחור
לא שלג, לא צחוק, רק שחור וריק מתחושה
כמו לוח צילום שמחכה שיחרטו עליו רגשות.
|
האישה צעדה קדימה, מתחמקת,
נבוכה מחיבתה הפתאומית של השקית.
|
מערבולת של כאב,
בליל של מילים ותמליל מעורפל,
חזרות על צעדים,
קור והפנוט של סוף.
|
האופק הבהיר,
הכוכבים הנצו,
הרגשתי.
|
ניסיתי לעוף
והתרסקתי חזק
היו לי חלומות גדולים,
אך אותם הכאב מחק
|
נמאס לי לכתוב שירים,
לקצץ ברגשות ולהאריך בדימויים,
לחפש חרוזים בנרות
או להמציא מילים חדשות.
|
אני לא יודעת איך להתנהג,
כל מה שאומר יהיה לא נכון,
כי אתה שם נפלת,
בנקודת האל-חזור.
|
החדר סדוק, חדיר לאוויר ולאור,
הדלת פרוצה, מוטה הצידה על צירה
|
עבר קצת זמן מאז שאהבתי,
והקרבתי הכל בשבילך,
עבר קצת זמן מאז שכאבתי,
והבטחתי לא עוד
|
למה, תגיד לי למה
אתמול יכולתי לראות, וכעת -
למה, תגיד לי למה
נדרתי שקר ולא אוכל זאת לשאת.
|
את כל הזמן פוגעת במי שאת אוהבת
ומנצלת לרעה את החולשות שלך
והחלום שלך בורח כי את נוטרת
- פגיעה גובה מחיר גבוה -
|
דבר מה משטה בי,
הכל נוטה ליפול,
זה מפחיד,
|
הקור מעמיק והולך,
מגיע עד לנסתרי גופי
ואינו מתיר לשיחות.
|
מימיני, משמאלי ומכל כיווניי אני משיגה צלילים, קולות, שברי
רגעים ופתאום - אני מתנגשת במשהו.
|
כבר כמעט שמונה-עשר שנים אני נמצאת בקרקס זר
ואני מכירה את כל הליטופים,
הידיים החמות,
העדינות
|
ואתה תרחק,
תעזוב אותי לנפשי,
למותי,
הערירי.
|
אחד על השני קורא תיגר,
מאיים קללה להטיל.
לפגוע, להרוס, להרוג,
כל זאת רק כדי להיות הצודק.
|
בשובל של דמעות
נעלמים העקבות,
רק הקינה נשארת מכרסמת
|
אני מחברת,
מזמינה ונותנת -
"בואו תכתבו בהמוניכם על גופי!
עטרו במילים את מערומיי!"
|
כבר הרבה זמן שאני מנסה לכתוב שיר על עצמי.
לא מתבכיין, לא צעקני, פשוט על מי שאני
|
במסענו הנצחי אחר השכחה,
העשן המתאבך הוא לנו לעזר.
|
וכשקר, יש שמיכה
וכשחם, מחליפים חולצה
וכשרע, מציירים
וכשכואב, מרביצים
|
מה שבאופנה זה לא מה
שיש בנשמה...
נמות, נקפא, ניקבר באדמה
כי השמש היא החיים, השמחה...
|
תרקוד בקלילות את מחול החיים בין ערוגות המוות,
ואט-אט גם אתה תשקע, תתכסה ברפש, תתמלא אפר.
|
בטונדה אחר בטונדה המשקולות נגררות,
חורצות את השלג עמוקות,
לא מותירות מקום לבתוליות בעת חדירתן
|
תן לתולעים לאכול את בשרי,
שעצמותיי ידעו מקרוב את עצמותיך,
אהפוך לעפר בין שריריך הרופסים
|
יצחק עדיין זוכר חברה ותיקה שלו שהוא יצא איתה במשך חמש שנים
ואפילו שומר תמונה שלה. יש לו אלפי תמונות בבית. אפילו אחת על
קבר בנו שלום.
|
למה האהבה היא ורודה כשהיא מקריבה כל כך הרבה דברים, ושופכת כל
כך הרבה דם? לא בכדי הלב השבור חצוי ומגואל בדם...
|
שעתיים שלמות בציפיה לנשף שהבריזו לי ממנו... איזו חוצפה!
|
אירוניה מתוקה, אירוניה הכרחית, אירוניה הגורמת לחיוך, אירוניה
המצחיקה בהזדהות, אירוניה נפלאה.
משחיתה לבב אנוש והוא אפילו לא מודע לכל הצער שהיא זורה...
|
הכאב לא מרפה, מזגזג בין גבעות האושר המועטות שחיי הקצרים
הצמיחו, וכעת נוטות ליפול. אני חשודה במעשים שלא נעשו מעולם,
אני אשמה בהיותי חפה מפשע, דמי בעוכריי, הוא מכה אותי...
|
באביב יש הרבה אגוזים, במיוחד באביב יהודי, שהם יחד עם הלחם
המוקשה הם אינדיקטורים ליהודים. אני רואה שאתה מהנהן, אולי כבר
שמעת על יהודים, אבל תשכח את כל מה ששמעת עליהם. האחרים פשוט
מקנאים באגוזים שלנו.
|
שרה: "אוון, הכסף."
אוון מוציא את הכסף מכיסו. הוא מושיט לה אותו. שרה מוציאה
מכיסה מפתחות.
אוון: "ממתי יש לך גישה לזה?"
|
ילד 1: (צועק לאילן) קפוץ כבר, גמד!"
אילן: (בגבו לחלון, בוכה חרישית) "אני לא יכול!"
|
"החלטתי לקחת סיכון. בלי סיכונים אי-אפשר להגיע לשום דבר בחיים
האלה..."
|
הרבה פנים לבית.
בייחוד אם יש לך יותר מאחד.
|
בשנה האחרונה קמתי הרבה עם הזריחה.
פלאפון עליי, תיעדתי כמה מהן.
|
Summer dreams, they get so empty,
Summer nights, they are so vain.
|
אל הארכיון האישי (64 יצירות מאורכבות)
|
|
אני צמחוני לא
כי אני אוהב
חיות - אלא כי
אני שונא
צמחים.
תומאס, מסביר. |
|
