|
רק אצלך יכולה אני לאתר את המאפיינים המנוגדים בתכלית האלו,
תום וטןהר מול מיניות גואה. כך נוצרנו, אנו שחשים, בריות
הנבראו לשם מטרה אחת בלבד והיא היא התגשמות הרצון הבריאתי,
דהיינו משרתי הרגש.
|
רבותיי, אני עד לפעולותיהן הדינאמיות של התחושות...זוהי דמות
ללא קיום, אדם ללא גוף, נקבה חסרת גיל... מסופקני אם מילותיי
הכתובות יוכלו לתארה תאר היטב משיוכלו לתארה שלוש הנקודות שלי,
הנאמנות לדממה...
|
הירח כבר הפיץ אורו החלוש מפאת אורו הנוכח עדיין של השמש, על
פני השביל שהוליך ישר, ישר. גגות הבתים האדומים כבר התארגמנו
וכהו, דומים יותר ויותר לצבע השמים, מתעמעמים והולכים. הישר
עוד ניתן היה להבחין בעליל בצלב הכנסיה הרפורמית בעלת הכיפה
העגולה, מוכספת, כמעט
|
ברבע לחמש השמיים כבר נראים ממש סגולים-ארגמנים מבעד לדלתות
הזכוכית של הקניון, אורות החוץ מתערבבים עם נצנוצי החשמל
הירוקים-אדומים, פסים פסים הם נמרחים כאשר מוסטות להפתח הדלתות
בעלות ידיות הברזל הללו. שעת בין ערביים לבלות במיאוס מוחלט
ליד שולחן בעל לוחית שיש
|
"בוא ואספר לך סיפור קטן, על חיידק זעיר, אלים למדיי. התרצה
להכיר את מר סטרפטוקוקוס הנכבד? "
|
היא רצתה 40 יום. 40 יום של היטהרות, שלקחה כדוגמא מישו הנצחי
שלה, אהובה, שבעל כורחו חוייב הוא להתחלק באהבתה עם אהובה דמות
הבשר והדם. לכן ביקשה ממנו להתאחד זו בפעם האחרונה, מאחר
ובמהלך הימים המדוברים אין היא חפצה להסיח מטרתה מהדבר האחד...
|
לאלמנה הזאת כאן בחשמלית
לא רוצה אף אחד
לתת מקום.
|
פרשת לפניי שתי כפות ידייך,
כדי לגנוז
מעימנו
את הטירוף שלנו,
המשותף הנושן הזה.
|
כי אם בשאול נשמתי תחולל
עירומה כביום הוולדה
אני את גלוית חג המולד אמולל
נפתלת, רשעה היא ידי.
|
בכל אחד מהם
אותך אחפש
אותך,
מכונף שלי
|
חברי למשחק, הגד, התרצה להיות,
התרצה תמיד לשחק, להנות?
התרצה לחשיכה להכנס יחדיו,
להראות חשוב כילד צעיר לבב
|
אני אוהב להתבונן בך, חרצית כחולה שלי,
את כל עולמי,
צדף שט על פני המים, האם זה הגיוני?
|
לאן תעוף, גוזל שחור-נוצות
לאן מכוונות תעופתך הרוחות?
במזרח הלוהט, אינך רצוי,
בדרום, גם כן, תתפחם כבשר צלוי
|
התרגלתי אליך, כמו אל אויר,
לכל מקום אליו אביט, שם תהיי,
בתחתית ארוני, במגירותיי,
במוחי - ולא אבחין בך.
|
אתה, מכולם,
המרומה במידה המזערית ביותר,
מחמדי.
|
נער צעיר, יפה תואר,
מתהלך רכון ראש ברחוב הומה,
כל היגון שעל כתפיו
שועט להפילו.
|
אני זוכרת איך הייתי יפה,
נהרות הזהב גלשו על כתפיי,
אגודות - אגודות הסתדרו להן שם,
נחו.
|
נשקיני על מצחי, ענוגה שלי,
ידך החיוורנית
כיד רוח - רפאים מהתלת בי.
|
קחי את העט הלנה,
קחי את העט
כתבי.
|
הערב גיליתי אותך
הרוע קורא לי לבוא להשאב אל תוכך,
מחשבותיי עטות אליך, טרף נדיר להזין בו עצמן
|
עדיין לא התאבלתי עלייך,
נער בעל עיני המראה,
עשרים ושבע שנות עלומיך
לא האריכו למחוק את חיותך
|
אני מערבבת, מערבבת,מערבבת.
מניחה את העט.
לוגמת.
מוסיפה עוד קפאין.
ועוד...
|
לעת ערב אני נעמדת מתחת לברז המקלחת. הפעם קשתה עליי במיוחד
פעולה ריטואלית זו. בקושי רב הורמתי ממיטתי בידי כוחות
חיצוניים, שלהם אין כל קשר איתי, ונלקחתי על-ידי רגליי למקלחת,
לא שוכחת לסחוב אחריי את המגבת.
|
הנה זה מתחיל. הלמות תופים ברקותיי. חום שהתרכז ביידיי ומזדחל
מעלה לאורך זרועותיי. כשאני רציתי לא יותר מלצאת לאויר הקר.
פעם אחרונה ודי.
|
|
|
ירוק טוב - הכל
טוב.
אחד בסטלה. |
|
