|
שמי אייל ברומברג. כינויי הישן דטלף' לקוח מהספר
"אני כריסטיאנה, פ". וקנסיליה ודטלף' הם שניים משירי
שהכילו נושאים שהעסיקו אותי ועדיין מעסיקים אך
החלטתי שכיום הם שירים לכל דבר ולא מייצגים אותי.
נולדתי ב 87 כותב מאז גיל 13, בהתחלה כתחביב נסיוני,
ולאט לאט אהבתי לשפה ולשירה רקמה עור וגידים והיא
עזרה בהתמודדותי בתהומות חשוכות ובהתמודדויות בחיי.
"שירה חייבת לחיות"-חזי לסקלי רותם מועלם
המלצות (שלי ואחרים) לשיריי:
"היא עוטפת את עצמה בסערה"
"אוליביה"
"אחרי שנה"
"הוא נתן לכל דבר שם"
"ילדות פעם שנייה"
"להחיות כדי לשכוח"
"לקראת הסוף"
" לעולם לא יוכלו הרגשות לדעוך"
"שירת האש"
"נחמה"
וכמובן יש עוד אבל אלו האהובים עליי וקבלו תגובות
חמות, בין אם בבמה או מחוצה.
ולוא רק בשל כמיהתי הבוערת
שאי אותי ליעד הבא בו רהב
וחורש מתפרסים,
|
מול עיני נכלמים במסלולים
חיים אבודים במעגלים.
|
detleth זה מסך תאטרון
detleth דומה לשגעון
|
לרגע חשבתי שאני אחד מהדמויות
האקסיסטנציליות שמתנתקות מכל האנושי
|
אוליביה חלמה לעולם להיות אוליביה
אבל בכל אישה יש קצת עובש
כשם שבכל אדם יש קצת אוליביה
|
ושכל לחישה היא כמו זהב
ועצבים משתרעים על מיטתי
|
אין זה הנפש גם לא עניין של חשק
הבזקי חשמל מואר בדמיונות
|
את אהבתנו
הקפנו במלאכים
ובנשיקות הדקנו.
|
קמות הרוחות
ועושות לך בגונג
|
בעוד ג'ין ,שיכולה
להיות כל דבר, רודפת בנהימות כלבן
אתה כטרזן מטפס גבוה אל סופך.
|
תן לי להיות המוות הנפשי שלך
ההתאבדות הנצחית שלך
תן לי להיות החלק הכי עמוק בך
המראה הפנימית בך
|
תן לי להצטייר בדיוקנך
אני אהיה המוזיאון הרגשי שלך
תן לך לבטוח בי עד זכרוני שלך
|
הרי אני כותב וזה מגדר חברתי
אבל אני כולי משוררת
אני האש
|
גם לי מגיע
דרכם אני חי
כל חבריי, הם לא מאווי
|
לאנקודנה צומחים קדרות בפנים
|
לשאוב פסוקים יפים ולשנן קללות.
להקנות תנוחות כטמעים וצלילי דממה דקים.
|
אני האש
היער נשרף
החיות מתות
|
בבטני גדלה מפלצת
גדול לא אנושי
|
בחיי שלא כך הדברים
ראו במגדלת ולא במשקפת
בלילות הדברים פשוטים יותר
|
איפה את מנפצת חיים לוליטה
כל הגברים כמעט רצו לוליטה
|
אמרתי לה אם תמותי
את השיר לא נקבור
והיא למטה ועורה למכירה
|
זהו חתך זמן פתוח
העברת המידע ותיווך תודעתו
פירדה שחוקה ומשתפכת מזמן
רחש חוצפנימי מפעפע וזהוזה
|
לא ידענו משפחתיות
רציתי להתקרב ולמשש
ולא הבנתי את זה
|
שום זכר לאנושי
הרהיטים והספרים והקירות הם הנוגה
הפנימי ולא דברים יפים
|
(מדברת כמו יישות באגדה, ה ה ה
מתוך זדון דרקונים מתעופפים ברקע הצילום)
|
ובכל מאסו מאפשרויות דלות
ההתאבדות הפכה למלוכה
והמלכה לילדה קטנה וסקרנית
|
מה אני אם הוריי עננים
הם שטים ואני מכסה את הקץ
|
והיא שהייתה יכולה ומלוכדת
עכשיו האור שברירים מחוצים
|
כמו מעדרים חורקים
המרקיז יענה אותי
|
אשלה חייך
אהוב אותי
חבק גופי
|
כל מה שמת לא זז
שחושבים על העור זאת הבעיה
|
כבר שנים שאתה ויקטור
רווי בעלומים ומעיינות נצח
מה עוללנו לך ויקטור
|
ההתקיימות הראשונית שאני זוכר
היתה כיצד צבעי הכאב נצבעו תחושות שונות
והקערה הפכה לסמל השכחה
|
עת ילדותו המרהיבה
מרת השחורים נגמרת
באים דברים נגדיים
|
איך הדמיון מתנקז
כמו רטטים מעיניים פנימה מתגלגלים
|
לפעמים האדם לא שולט עליהם
ומרוב תסכול ממציא לעצמו תבנית משונה.
|
שעה שאתה עוסק בכך תחום במסגרת עצמך אתה עוסק בארכיאולוגיה
|
איך שכחת כי בי נגעת
לרגע נתת
ומיד ברחת
|
יסודות המינים כשני סוסים
אחד לבן וצח השני שחור ומר
נתחרה, אהיה אנגלי ואת כפרית
|
שכב איתי בחוסר רצונותיו
שפקעו כעצבים משתרעים בכל דמי
אני עוד מחכה שיחזור
|
חוסמת אותי חומה של פחד
ולמה האש שבי לא משתחררת
על פני המים הקפואים.
|
אוספים אהבות כמו צדפים בחוף
גלים נשברים כמו רסיסי אבך
|
כמה מביך להיות בן אדם
כיוון החיים נעשה אבוד כל-כך בלעדיהם
העולם בודד כל-כך
|
כשעמדתי לסגת התמסרתי לקור ולקצף החולני והבנתי איך הרגש נבנה
עמדתי ככה, ברוח המלטפת, בשטף המנחם
|
מחול מודרני של מחלת הנפילה
ליטופים פסיכותים עדינים בפנים.
|
את גווייתי יעטפו בתכריך
כך זה נועד
לא יכולתי אחרת.
|
לוסי נפלה מהשמיים
אז טחנתי אותה דק-דק
|
משהו תקוע לי בגרון
אולי העוף שתקפתי
אני מניח שזה הדם שזורם הפוך
|
דם ישר או הפוך
נשמע רע והמום
|
עוד חופצת בנדודיך קלנדרה
משבי לקולך אינך לופתת די
|
החצים שיצאו נגדם
חוזרים
בוגדים בבעליהם.
|
נוכלי, גזלן עולם,
היכן טמונים המושלים?
נשיקה אחרונה לידידי,
רשעי שלי.
|
שירת האש היא ריחוף הגוף
כאמא תרזה,
|
גניה: (בחיוך קל) ממש כמוני. גם אני אבדתי את הכול במהפכה,
שנינו יתומים עכשיו.
אוסלו: בדיוק! אני אבוד כמוך! אני צריך את החום שלך כדי לחיות
גניה!
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
הייפגשו שניים
יחדיו בלתי אם
נועדו?
-למה, מי רוצה
לדעת? |
|
