|
האמן בהכל.
ומכיוון שהכל זה גם כלום,
האמן גם בכלום.
ספסל מוכה צינה התנוסס גלמוד בלב הגן הנובל, הגוסס לאטו.
צרבתי תמונה זו בנפשי וידעתי כי לא אדע עוד אהבה.
|
אהבה
ומה שהיא טומנת
בחובה
סערה שקטה
|
ורק שדה קוצים מרוחק, עלום
נותר גלמוד, כמצבה בלתי נשכחת
וחריטותיה לא עוד
|
החשכה סביבנו כיסתה כסדין
ולפתע החלה עוטרת צורות.
בעוד מילותיי מציירות את אשר קרה,
אף נעמד אוויר הלילה במקומו להאזין.
|
הכביש מתפתל ונמתח,
גלים-גלים,
עולה ויורד.
מהתל בי.
|
לכי,ילדה, באלפי הדרכים
ואני ממרחק בטוח
אכאב את כאבך
אשתה את דמעותייך
|
ואני תוהה מה מכל זה הם מרגישים
ולי קר ורטוב וקייצי, אביבי ואפרורי
|
ועיניה רקדו כל הלילה
למקצבי מילותינו וצלילי השתיקה,
שרק החלה אז בינינו לפרוח,
להתעטר בניצני קטיפה לבנה.
|
העיר הזו,
זהה היא לערים שלפניה
ובכל-זאת משהו שונה
שם, מתחת לבטון
|
ובסוף את אחת
ושלמה
ואולי גם אני שלם
יותר
|
כל מה ששבור, שקרוע,
קחי לך איתך.
ועשי בו כרצונך.
|
בליל השימורים האחרון,
דקות ייספרו עד תום,
נפשות ילמדו
לאבד.
|
בין רעב לשובע ידעתי רבות,
ונפשי נהייתה כריקוע נחושת.
היו, גם היו דמדומי האתמול
מתדפקים על דלתי לקראת בוא האשמורת.
|
כבו נא,כבו כוכבי אהבתי,
נום ירח ליל הקיץ.
כי הלילה הזה ארוך הוא,
ליל אהבתי.
|
למות בעיני השקיעה שלך
למות, לחיות ולקוות
שיש חיים אחרי המוות
|
היא מדפדפת בי כספר
ממילה אל מילה, מאות אל אות
מדגישה את שגעוני
מוחקת את חושיי
|
בתוך שק בשר ועצמות
קופסת חשיבה וידע
תחת מרדף השמש את הירח
|
זה שוב רגע יפה של ערב.
ללא רוח, העצים דוממים בצל השמים המאפירים.
|
הזמן נעלם
מתרחק ומתקרב
לעולם אינו מספיק
|
ואור, ועוד חושך, שמש, אפילה
אולי לא נשאר עוד מקום לאהבה
|
מילים, מילים
נהר סוער של הסברים
זורם אל הים
מים שקטים
בזוית העין נאגרים
ועל לחייך זולגים
|
אפדה חוב רגשותיי אט-אט,
כמשורר חסר מילים
|
מעפר אל עפר, וחוזר חלילה.
כולנו קורבנות.
|
במגע עדין
של ציפורן חודרנית
התרבו בין רגע הקרעים
במרקם השביר
|
שני גווני ירוק -
אחד - ערבות דשא הנישאות אל האין-סוף,
מלאות חיים ושלמות.
ושני - מדי צבא.
|
הרוח הנושבת בעורפינו
לוקחת עמה את הסודות
התלויים על קצות השפתיים
|
תקוות בבקבוקים צפות על-פני המים.
כתלויות-חוטים כמוסים, בין בוהק לאפלוליות.
לא תרתענה אף במעט מטלטול הגלים,
|
בואו ואספר לכם דבר או חצי דבר על אנרגיות.
|
היו פעמים,
שעצרתי.
ופעמים שהמשכתי.
פשוט,
כך.
בלי מטאפורות
|
על הסתירות בלוגיקה הפנימית
של אותו המונח המדובר
דובר עוד משחר הרגש
ובכל-זאת, היו אלה רק דיבורים.
|
והיא כולה שדה, ואדמה פורייה.
וממנה צומחת הבטחה.
|
הייתי רוצה
שמישהו יראה את זה.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
רציתי עוד וזה
נתן לי יותר...
הפודלית בבאסה |
|
