|
 
יומני היקר....
הרבה זמן לא כתבתי כאן ואני חושבת שהגיע הזמן
שאתחיל.
עד עכשיו אני לא באמת חושבת שגיליתי הכל, אני דיי
ביישנית.
בדרך כלל הכתיבה שלי מתחילה ומסתיימת בשנאה, עצב,
כעס, בדידות... אבל מעכשיו דברים הולכים להשתנות.
החיים הפכפכים. הזמן מרפא את הפצעים.
וחייבים להמשיך הלאה.
אז בלי יותר מידי דיבורים, נתחיל...
זריקה של כל דבר שעולה לי בראש, בדרך כלל מתחיל בנושא מסוים
וגולש לכל דבר אפשרי...
|
אתם קמים בבוקר, השמש מציצה דרך פתחי התריס. פותחים עין
באיטיות, מעיפים מבט אל השעון. השעה שצריכים לקום. פתאום תחושה
של עייפות נופלת עליכם. לא בא לכם לקום, אבל אתם יודעים שאתם
חייבים לקום, רגע עוד דקה אחת, רגע, עוד שנייה.. ואז פתאום
קורה הבלתי נמנע, העין נע
|
אותו ערב שהרגשתי בודדה מאין פעם
שנסעתי למקום אחר, לפרוק עצב
|
אימרות שאין דבר כזה אהבה מתנוססות
מקובע במחשבות שאינך מאמין
|
חולמת בהקיץ על חורף מעונן,
חושבת איזה יופי שהקיץ כבר כאן.
|
אפשר ללכת ואפשר לרוץ,
ואף פעם לא יהיה אותו דבר.
|
my blood is every where...
|
רוצה רק לזכות, לא רק לצליל
אחד אלא לתזמורת שתביא לי
את האחד.
|
אני שוב מנסה להיות מי שאני לא.
כותבת שירים פשוטים,
על החיים המסובכים.
כנראה שזה לא ייעודי,
כנראה שזאת לא אני...
|
נמאס לי לנסות להבין את העולם
נמאס לי לשמוע להורים שלי
נמאס לי לעשות דברים בשביל אחרים
לפעמים פשוט הכל יותר מדי
|
אני נכנסת עמוק
לתוך הכחול
|
המיגרנות חזרו לתמונה... כמה שזה גורם לי להיות דיכאונית,
קרה ואפטית...
|
|
|
ההבדל בין
המהנדסים שלנו
לבין המהנדסים
של הערבים
זה שהערבים
לוקחים אחריות.
שאול מהמוסד,
מפנה הריסות
בשידור חי עם דן
שילון בלי יעקב
איילון ואחרי
הפרסומות. |
|
