|
זה לא פשוט להיות סגור
ולכאוב על פצע פתוח
|
לווני אל מעבר.
מעבר להרים הסגולים של ארץ השקר
|
המלך הוא עירום,
ורק כתרו עוד בידו,
ואין מי שיזהיר
או שימנע זאת בעדו.
|
במסעותיי אל עבר הלא נודע
שלא ייוודע
שלא ייגדע
|
מבכה כל הזדמנות בה
לא באתי בך, אתך,
מבט עיניים,
פסגה.
|
ןתודה לג'ון(לנון)
ליהונתן(גפן)
לקונסטנדינוס(קוואפיס)
תודה לאל(השם)
ולמאיר(אריאל)
|
וחרון אפי נדם
והייתי כשאר האדם.
|
משתאה לנוכח עוצמת
חולשתי,
|
ונשארת אתה בודד ומיותם
מסתרי המילה אופפים נשמתך
|
בקבוק נשמתי מתכלה במהירות
אך הברמן אינו מספק לי תחליף.
|
הגשם הזה שמחלחל לתוכי
מזכיר לי איך זרמתי בך
|
רסיסי עסיס מכתימים הוויתי
וחורצים בלבי גורל מר ואיטי
|
כמפית מתכלה, אני נחרך עד אין קץ, והשסע הולך וגדל,
|
דמעות יבשות כמדבר,
שחורטות בגופי עת נוטפות הן,
חורטות בגופי אהבתי,
געגועיי,
אליך,
|
גאלני מחטא עיניי
החמדניות
|
ומודה על שנתת לי יער יחף,
חף מהלמות העיר המכוערת,
מזוהמת באספלט וצמיגים מנוקבים,
ממתין למגבה שירים אותי מעבר לפסולת אורבנית
|
מתקדם במקום,
מקטלג את התום
|
את רוקחת לי משחה
ליקוטי פרות, תבלין
להניח על פצעי
ולחבוש לי בעלה
|
אך אני עודי נסתר
מהשמש בחיי
|
כמה מתים יש בחיים שלך?
כמה פרידות?
|
מאיירות דרכן אל תוך רעבוני
|
האירי את החושך
מאמין במלאכים ובך
לבנת כנף
|
על סף תודעתי חדלתי, לא מש ממני חת
|
נמוג אל עבר שיפולי בטנך,
אל מקור תאוותך שבפי,
|
זחלי אליי על ארבע
על ארבע אקחך
|
מציירת אהבה בחול עם אצבעות,
מצפה.
|
מקבץ אל פנכת ליבי
שאריות של צלם אנוש
|
הוציאוני לחוצות
הפשיטו אותי,גאלו אותי מיסורי
|
את שרחצת את גופי מסרחון השתן
|
שימי מראה אל מול פניי הדהויות, החיוורות, הצהובות כרקבון
מתקדם
|
אתה מוטרף, אתה מופרך, אתה לא יציב, אתה חי בגוונים חדים,
האפור אצלך לא קיים.
|
מהול ברקבון ןבדלנות מחליאה
למען יידע כל זר את פיקציית אושרי,
|
ילד בן 12 שהוכנס למוסד לנוער אלים אחרי שנתפס מאונן על העוזרת
עם סכין של רמבו ביד ודופק את הלברדור הבלונדיני של השכנה, כי
חברה שלו בת עשרים רצתה לקחת את מערכת היחסים ביניהם לאט
לאט...
|
הפעם הראשונה שהשתכרתי הייתה כשהייתי בן 8
|
ההבדל התהומי ביני לבין אני האמיתי
|
|
|
