|
יליד 76 כותב מאז ומתמיד אבל לא מסוגל לחשוף את שמו.
כל שיר שהוא כותב, טוב או רע, מעלה לו זכרונות
ספציפים מאנשים ומצבים ספציפים כך שזה בעצם יותר
יומן מאשר אמנות. חי ונושם טבע.
כשהסורגים היו עוד חללית
והסוגריים היו עוד התכלית,
כשהתפוח היה מלא כרימון
לא נגוס, לא אכול לא מתולע,
כשעוד לא מתו לנו החלומות.
|
השמש מחשבת את קץ יומה
ומשקיעה את מירב המאמצים בשקיעה
בדיוק בסוף השביל הזהוב.
הצוק מבוצר מאחור כחומה
עת הים נפתח במבט של פליאה
אל עבר בעתיד הקרוב.
|
קפצתי בזמן בין קק"ל לגלילות
ראיתי נשמות טועות
תוהות על קנקנן
בזמן ישיבתן
בתאים ממוזגנים ללא תנועה
|
והכי מוזרה היא תחושת הבטן
הכמו רעבה כמו פוחדת
של קשרים שמתנתקים כאילו
הרגע בותק חבל הטבור
וצריך להתחיל לאכול לבד
מאיפה היא באה פתאום?
|
הזמן עמד מלכת בלילה ההוא
קור חדר מתחת לסדינים
והתפשט אל מרחבי הגוף,
היתה זו אהבה של
חדר מתים,
|
אינטימיות קצרה
כמו העברת העודף מיד ליד במונית שרות
שותפות גורל לרגע
עד הטלטלה הבאה.
|
רציתי פעם לצייר צפור
או לפסל אותה באבן
עם מקור מושלם וכנפיים פרושות
ועמלתי עליה בדמעות ובכאב
אך לא היה בי את הכשרון
אינני אמן.
|
לא תהיה לעולם
לעולם לא תהיה
הרוח והמים והחושך משקרים.
אין בי ולו נטיה לאמת
אמביולנטיה.
|
לונה פארק של הזיות מתהפכות ומסתובבות
קרקס של מחשבות מאולפות היטב,
הלנו נועד כדור שחור ומצולק זה? או
שאל לנו להתקרב אליו.
|
תשישות
כבר אי אפשר לזוז
כוסות קפה מרוקנות
פלאפונים מושתקים
וישיבות מרוקנות מתוכן.
|
אוויתי לראותה כעיט
התר אחר טרפו הבורח
אך טפריו גזורים הם
גזר דין מוות.
|
ושב מול הים
מול מראת הקסמים
מי הכי יפה בממלכה?
והיא עונה ברחש לחש-
בדידותך בדידותך בדידותך.
|
בדקות האחרונות של החושך
אפשר לראות את האור
מתרחץ באגלי הטל
מתנקה לקראת יום חדש,
|
אני חודר אליה
נסחף עם הקולות
יחדיו כאחד על מצע של חולות
היא גונחת, היא רותחת, היא פורחת
יוצאת עם השדים במחולות.
|
במקום שבו מתחיל הנהר
הרגשתי את עצמי נופל אל הקסם
צולל אל תוך מוחי
הצלול ממלוא האור המטיל
צללית על גופה הרוחש
ככוורת דבורים בעת ריקוד
|
אם אין אני לי- מילים
לשחק בהן
לשחוק אותן עד אפר
לשחוק מהן עת אעצב.
|
הרכב מפלח את השקט המוחלט
ומפזר ערפילי בוקר ספוגיים
הנראים כשאריות של חלומות
שברחו לישנים בלילה.
|
חידדתי את השקפתי בחד יומי
כשהמתנתי עם חרפתי בחר"פ
בצבא שחי על חייליו הסובלים
ומתאים רק למתים בקרב.
|
ג'ורג'ינה
שפתיך נפתחות לחיוך ציני
כשאיני מתגלח בשבילך.
מדברת אתי באנגלית
צהובה וכחולה
מסנוורת אותי במבט.
|
אני רוצה אותי אני
רוצה אותי תמיד
אותי תמיד שלם
תמיד שלם
מלא.
|
בכל התחלה קיים התוהו ובוהו
ובכל אחד נחבאת רוח אלוהים
אשר כמהה ומפחדת
מההבדלה בין חושך לאור
בין יום ולילה.
|
ריח האהבה
כשרגלייך חובקות את ראשי
הטמון בערוותך.
טעם האהבה
בלשוני.
געגועים
|
והשפל והגאות והשפל והגאות
עבדיו של הירח
וזוגות אוהבים משתקפים
ואיני בהם
ועיני בהם.
|
טוב למתים
על שאינם מרגישים
את התולעים הנוברות בגופם
ואוכלות אותו מבפנים.
|
מעולם, גם אחרי הארוחה הטובה ביותר
לא יכלתי לחבק את הטבח
ולהגיד לו- אני אוהב אותך.
|
זריחה קוליברי ואדם
צבעים עזים
עולים מעל הים גלים גלים
של קולות צפים
|
איך קמתי ועזבתי
רגע לפני האהבה
איך נזכרתי שאהבתי
רגע אחרי העזיבה.
|
הזיות לריאם
יש לי כנפיים
אך אני מעדיף את הערסל
חבקיני חזק
ויקטוריה אהובתי.
|
היית מרה לי בטעמך
ומתוקה ומזיעה
וחריפה וחמוצה,
הבלוטות בלשוני לא הצליחו
למיין, לחלק ולהגדיר את הפרטים.
|
ובוכים בדלתיים סגורות,
משלים את עצמינו שאף אחד לא שומע
ומי ששומע יושב גם לבד
ובוכה.
|
רסיסי מלח
מתייבשים על עור
נטול דאגות.
חול לבן ים
כחול
ויואלדי בביצוע אלקטרוני
וצריחי מסגד נחבאים בין גורדי שחקים.
|
בתא הנידונים למוות
האור מגיע כהבזק חשמלי מהיר
ואל הנידונים לחיים
הוא מגיע בהבזקי מצלמה בחושך
|
דממת חיים
של מרחב יצוק כאב
וזיעה.
|
הגדר את עצמך אדם
ממתיקות עץ הדעת
ולא מפרי ביאושיו
כי בידיך הבחירה בחייך הקצרים
לקצור את שיבולי האהבה
או לקצור חיילים בקרב.
|
איני יודע את שמות ההרים
אשר נתן להם
האדם
אך יודע אני את צורתם
אשר נתן להם
הטבע.
|
השפך של נהר הרגש מתנקז
לשתיקה
בצינה של חמש בבוקר
בדממה משותפת
כשהמבט המהורהר של ההתעוררות
נודד בין הסיגריה לנס קפה.
|
הפרעונים בנו פירמידות כדי לחיות לאחר מותם
ואני כותב כדי לא למות עוד בחיי.
|
האם על כל חלום שיוצא לפועל
משלמים מחיר של עשרה אחרים
שיישארו לעד ככמיהה
שיישארו לעד זעקה קפואה בשלג.
|
אשליה יפה
עדיפה מאמת כואבת,
כמו לראות כוכב שהתפוצץ
לפני מיליארד שנים
אך אורו עוד מגיע.
|
תרדמי על הצד
ואני אתאים עצמי אליך
אשאף להתמזג
אל תוך נבכי הזוגיות
הבנויה סימני שאלה
כגופי המקופל בגופך.
|
ואז זה מגיע
כל כך צפוי כל כך מפתיע
כל כך מהמם
כמו זריחה, כמו לילה, כמו יום
כמו מעדן על הלשון,
טורף את החושים
|
והיה בעת שחר אם אנוע בלי רחש
חרש חרש על כנפי הינשוף
אחרי ליל שימורים מעל פני מישורים
האם יוותר בי הכח לעוף?
|
זמן אינו מתערבב באהבה
כשם ששמן אינו מתערבב במים,
הוא מתנועע כנחש החותך בין צמחי השדה
ללא קול.
|
שני נגני רחוב
עם כלים שאיני מכיר
ניגנו לי רגש ששכחתי,
|
ופרי בטנך מתנת זרעי זעיר בתוך רחמך
והוא אני והוא גם את והוא גם הוא עצמו,
זו רק חזרה גנרלית לקראת ההצגה הגדולה
וזה סיום מופע, הדרן של עלומינו
|
ברכבת שדוהרת אולי לשום מקום
עם אנשים עמוסים לעיפה במחשבות
המתנתקים מהמציאות ומנסים לברוח
מן הביצות הטובעניות בחוץ,
ישבתי אני לבד והיבטתי דרך החלון
הגדול,
|
חייל בצבא המהפכה
מתהפך ללא שינה
והבוקר כבר אומר קום התנערה.
|
מבט חטוף
בן ערובת ארובות העיניים
רק לרגע אסור.
אם איני יכול לטעום משפתיה
לפחות אביט בהן מחלון ראווה
|
מכלום באתי ולכלום אלך
כמו הרוח הנושבת,
אך גם בריזה רגעית
תזיז בסופו של דבר סלעים ממקומם.
|
ידעתי אותך
וידעתי את המרחב
הנע בין חלל לחלל
בשמיים
ובאוהל זוגי
|
ואני הצופה
המביט מרחוק
רק מגיע ומיד כבר הולך
והזמן כרופא
עם סירופ מתוק
את זכרוני הכואב ירכך.
|
נולדתי לקסם מספר לי ניק
בעוד קתרינה מלטפת את גופי ברוח המדבר
וציפורי שיר בין עצי עוזרר סוחפות אותי צפונה.
|
בסיור בבית הקברות
שם חיים אנשים
מתחת לאדמה
הוא אמר לי:
אתה רואה את זה? כן
עניתי.
|
בלי בושות ובלי ברירות
החושך הופך לסמיך
ומותיר רק מעט צלליות
כמו לאחר הורדת מסך תיאטרון.
|
גם כשאת רחוקה
ממשיכים גשמי דמעותייך לרדת על גג ביתי
וריח שיערך מתעבה על חלון חדרי
מוביל את אפי אל עבר טעמים אסורים.
|
לא לי הלילה הזה
המתהולל ומתעלל כהזיה,
חושף את מחשכיו הנשכחים
למחשבות סבוכות כקוצי אספרג
המתלפף במרדף אחר אור.
|
ואם אוכל לגעת ברקיע
גם אז עוד ישאר חלל
שלא יושלם ולא יופיע
לבלבל את המבולבל.
|
איך
אל תוך לילה אפל
ממתין ליללות התנים החודרות
הדוקרות את אזניי
חדות כסכין, חדות לי חידה
ככה וככה
|
פעם מצאתי את עצמי מוטל על החוף
שברי היו חלקים מן המים
חלקי לבנים מרסיסי המלח
ורסיסי נעוצים בבשרי הנרקב
|
שלוש בבוקר
שני בקבוקי בירה
ריקים על השולחן
ואני ביניהם
מלא.
|
חושב עליה בצבעים שונים
כמד טרמי בבית חם,
על החיבור המושלם בין הקלוויקולות
(מלה מדהימה- קלוויקולות)
שנועד למעבר מתחמם של הלשון
לכיוון החזה הלוהט
|
מה אני חש?
זרם חשמלי בין עט לדף
בין אזניות לאוזן
כסערת ברקים מעל הים
אור וחושך
מחשבה וריקנות.
|
לא אדוני המאבטח
כבר אין לי נשק
אתה לא רואה שנגמרו לי המלים?
|
פסיעות בסבך הטירוף
עקב בצד אגודל
|
בארץ הזו יש תחלופה גבוהה
של עננים
של אנשים
היא כאילו נבנתה לכיסוי עקבות
של מטיילים בודדים באפר הגעשי
|
מין רגע כזה של
אפס
נטול תחנונים אפלים
נטול תכנוני גן עדן.
כבו את הפנסים
דוממו מנוע
ותתחילו לצעוד בחשיכה,
|
השביל אבד,
סופות של חול מחקו את סימני הדרך
והיעד חמק כחלום ישן
נכנע לערפילים של קהות חושים.
|
אמרו לי לקחת לאט
אמרו לי למצוא את זה בפנים
מוזר, לא ראיתי מעולם
מישהו מבקש שקט ממנוע סילון.
|
מכנסים קצרים
בד שמשאיר רווח נקי
לכניסת היד.
חזה עגול
חולצה קטנה מדי
חושפת בטן שטוחה.
|
מצאתי את עצמי
כמציאה בשוק כפרי
בין כתלי חזיר ושוקי עופות,
ראיתי את השתקפותי חומקת
בניצוץ הברק בעיניו של אינדיאני זקן
|
חליל ברקע יסחוף אותך לנמנום
על השטיח המאובק בסלון
עד שיעירוך תופי המלחמה,
|
חשבי עליי מתוך הזיותייך
קראי לי מתוך הספק
כי אני הוא ההלך בין שבילי תקוותיך
אל מחסך וצילך משתוקק.
|
נגן לי מאנו נגן את הבלוז השמח
הבטן שלי מתערבלת מפחד האהבה
נגן לי מאנו, ספק לי מקצב
תחזיר לי את זמן הלב.
|
אנחנו
אוכלי הנבלות הקטנים
מסתכלים עליכם
הגדולים
כיצד אתם אוכלים את כל הבשר
וריר נוזל מפינו.
|
בלי מסורת עתיקת
ימים לילות
ללא שינה.
המרד במוות של קאמי
קם ועמד אל מול נפשי
או שמא גופי
|
האמת הצורבת שיש
בחפצים הסגורים בקופסאות קרטון
סגורות
נעולות
מודבקות
פותחת אצלי פצעים ישנים
|
דלתות הזזה מזכוכית
נפתחות ונסגרות לפי מקצב צעדים
חוזות את רגע הכניסה
מונעות את רעש ההמון,
|
פתאום כמה דם בבוקר
שפוך על תילי חורבות
של מיתוסים כוזבים
שעיצבו והעציבו ילדות.
|
עננים לבנים במשגל
מכורבלים זה בזה
חותמים בבריזה את את שמם
למשמעות סמויה ורגעית בשמיים.
|
ואני ציפור
ואני טורף המשחר לטרפו
ואני טרף בין שיני חיה
ואני אני
|
גבעות משתפלות
מלטפות עמקים
מעקמות קווים שהיו ישרים
מנסות לדחוף דרכי עפר
ולהביאן לכדי אופק.
|
פעם נכנס לי צפע לחדר
שיני הארס שלו נשלפו לצעקה אחרונה
כמו אדם הרואה את הסוף,
ניסיתי לאחוז בו בידי הרועדת
|
והנה הקסם
ברצף מספרים אינסופי
המוגדר באקורדים פשוטים
ההופכים לירח ורוד
|
הוא בטח הביט
בהרים הנזרקים
אל מי הקרח,
הוא בטח שאף
לאפו את האוויר
שאף פעם לא
היה נקי כל כך.
|
סוף דבר תחילת דבר
תהליכים בטיסת בוקר
תכלית בשמי תכלת.
|
מין אור כזה
לא ממוקד
בוער
כבה
שוכח.
|
עדינה כקריסטל
ראיתי בתוכך את ענני הגשם
וכראי השתקפו בך השמים הכחולים.
|
ימים חולפים כעננים
המטילים צל חטוף ומתפזרים,
לעתים משאירים טיפות
לעתים שוטפים וחודרים לבטן האדמה
ולעתים לא משאירים זכר.
|
הכל כתמונה - אסטתי,
מעלה רגשות עמומים
כחרש הקורא עטיפה של דיסק
שבעבר יכל היה לשמוע,
|
אל תילחם בחלום,
עונה לי העונה המתחלפת,
השל קשקשיך הצרובים
ועמוד עירום מול החורף
המרחף בצלליות ענניו.
|
הדרך אל סוף היום
מרוצפת בשבילים של זהב
ורוח הנושאת עמה מסרים של קור
מרחפת מעל ההרים.
|
בלידה קשה נולד העולם
אולי בניתוח קיסרי
פלא הבריאה.
והוא ברא אותי-
פלא החיים
פלא המוות.
|
מאירה בעינייך
את פניני השמש העולה
כטל על פני עלוות העצים,
משילה בחיוך קורן
את חששות הבוקר של העייף
החש כצף הים כחול,
שקוף.
|
לעולם תהיי תמונה-
תצהיבי, תדהי
תדאי כעיט בשמיי כאבי
ולא תדעי כמיהתי אלייך.
|
נעמה לי החוויה
ואבדנה מענה את רוחי
כתינוק הנפטר בלידתו
טרם פקח עיניו
ולא טעם ולו מעט מהחיים.
|
|
|
ואני שואל
איפה שושיק שני? |
|
