|
זמן המוות: אחת שלושים וארבע.
|
"אורי אקרא לו, אורי שלי;
רך וצלול הוא השם הקצר.
רסיס נהרה."
רחל
|
בין עצים טבולים במים
לצליליו של השנסון
שט הנוף אל השמים
במורד נהר הסון.
|
בדמעות חנוקות,
עם חיוך - לגרדום.
|
ובדממה מהדהדים בו חיבוטי-קברות
|
נר נופל, מטפטף
בגצים, כנוגע ברוך,
ממשש את מורא הקרשים.
|
דמות אדם דמיוני
בדמדומי הדממה
|
בלילה הזה אקח את ידך בידי
ויחד נלך אל החושך הקר, הקודר.
|
הארץ מכוסה בהינומה
של ערפל לקראת ליל הכלולות.
|
האוויר ספוג ערפל,
והטל נוטף בדמעות
של רוחות, שנושאות זעקות.
|
זכרונות מהקיץ תלויים על הקיר,
מנציחים את מחזור העונות.
|
בשביל מה התקשרתי? לשמוע אותך.
זה חטא? או אולי זאת הייתה עוד טעות?..
|
אני לא חוזר,
לא יכול יותר,
לא רוצה לוותר
וכבר לא מוכר
אהבה במחיר מוזל.
|
במרכבות עשן ואש
עולה הבוקר ממזרח.
|
לפעמים לא צריך לרדות בחושים.
|
"משחירה אדמה נחרשת,
פני המים - תכלת ואור."
רחל
|
בעננים, בברקים ובברד
מתגייסים השמים למלחמה,
|
אני מכיר אותו היטב -
אני רואה אותו כל בוקר בראי.
|
באורו בעמום של היום שעבר,
המאיר את ערש הדווי,
יצאה נשמתי לגבעות הכורכר
לחפש את כל חטאיי.
|
בתנועות זהירות
אכרוך את גופי
סביב צווארך
|
לא באש הכדורים,
לא ברעם התותח
|
כבר אין לי מסכות,
כולן עלו באש.
|
אני רוצה לברוח הרחק מכאן,
לפרוס את כנפיי ולעוף אל השמש
עד שהארץ תהיה כנישובת בסער.
|
באיזה גיהינום נוצרת והועלת באוב?
|
אני בוכה, אתה שותק.
זהו סידרו של עולם.
|
כששירת הזרזיר - כקולות באוב,
כשמשב הצפריר - כנשימה אחרונה,
הייתי בורח לפינת-סתר קטנה,
ישנונית, מכוסה בשמיכת אזוב
|
שיער שחור, פנים שזופות, עיניי תהום,
עוטה שחורים. דמותה - כשד איום
|
הקול שלך גווע בשתיקה,
צונח בלי כוחות על המרבד.
|
ופתאום - שתיקה.
משפילים מבטים לחפש את המילים,
שנפלו מפינו
|
צבא כפות באזיקים,
כולו שלדים וגולגלות.
|
|
|
כל האנשים מנסים
לשחק דמויות של
אנשים אחרים.
חלקם אינם
מודעים לכך,
ולכן משחקם כה
משכנע
אוסקר ווילד |
|
